קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
בשם סיעת יש עתיד אני מתנצל בפני תושבי פתח תקווה, שמונת נבחרי הציבור שלהם וכל 200,000 התושבים שהסתלבטתי עליהם בדברים הקודמים שלי.
270,000. הטיל שהגיע מלבנון כוון רק אליכם. זה היה בכוונה, לא בטעות. כולם ידעו איפה הוא פוגע, ואני מתנצל, חברים יקרים, רון כץ וחנוך וכל שאר נבחרי מדינת ישראל מפתח תקווה. זהו, זה היה פתח תקווה.
טוב, אז אחרי שהקדשנו לפתח תקווה יותר מילים ממה שהוקדשו לה מיציאת הכנסת לדרכה, בואו נדבר קצת על שר התקשורת שלמה קרעי.
"אנחנו יכולים לשנות את שיטת המשטר אם נרצה" – נכון, יואב? שמענו אתמול את שר התקשורת בערוץ תקשורת שאיך שהוא עדיין נשאר חופשי. ביד אחת הוא מקטין את תקציב הפרסום של עיתון הארץ, שלא כל כך אוהב את השלטון – דרך אגב, כל שלטון – וביד שנייה הוא רוצה לסגור את התאגיד, וגם, על הדרך, להקנות הטבות לערוץ 14.
יש לי הצעה, שלמה קרעי: בואו נעשה חוק – אנחנו המחוקקים, נכון? שרק ערוץ 14 רשאי לשדר בישראל. נסגור את הפינה. זה יחסוך לנו זמן.
יש. כן, כן. אני פשוט מציע. בוא נחסוך לנו זמן, שיהיה מספיק זמן להפיכה המשטרית. למה ללכת סחור-סחור? שר התקשורת של התקשורת – רק של התקשורת שאוהבת את השלטון. זהו, אין תקשורת אחרת. מי צריך ביקורת? מי צריך תקשורת חופשית?
אחרי הציניות, יש פה דפוס מחריד. השבוע שמענו את ראש הממשלה, שהקדיש תשע דקות בסרטון ודיבר על "כותרות בומבסטיות", אני מצטט, והמשיך במופת מרהיב של מודעות עם ציטוטים לא בומבסטיים על מטרת כתב האישום הברורה: לפגוע בי ובכם, אזרחי ישראל. בי ובכם. המדינה זה אני.
לא, כל אזרחי ישראל. המדינה זה אני, ביבי, אבל הבעיות הן רק שלך, והן נובעות משחיתות, מגלומניה לכאורה ועוד בעיות אחרות. כל אזרחי ישראל לא נאשמים. מסע הציד הזה, אמר נתניהו, לא מכוון רק נגדי. הוא מכוון נגדכם, הציבור שבחר בי – כי המדינה זה אתה. לא. כתב האישום הוא לא נגדם. ככה ראש הממשלה מנסה לגרור לבעיות האישיות שלו ולתסבוכות הפליליות שלו את כולם. ולכן שר התקשורת רוצה לסגור את התקשורת. תראו, אנחנו לא אוהבים אמירות בומבסטיות, אבל אתם יודעים מי חושב שהמדינה זה הוא. זו המורשת. זו הדמוקרטיה. ואגב, זה לא השר היחיד שמתעסק בהשמדת ערך של כל מה שנפלא במדינה הזו. כי שלמה קרעי אולי יודע גימטרייה, אבל לא למד כלום מההיסטוריה, לא היהודית ולא הכללית.
עולים פה שרים ומלהגים במינימום בושה על מה שנעשה פה בשנתיים האחרונות. הרי במצב מתוקן, אחרי 7 באוקטובר לא היינו נמצאים פה בכלל עם הכנסת הזו. הייתה פה בושה אמיתית מלעלות ולדבר. דרך אגב, בושה זו מידה יהודית ראויה. אבל אנחנו חזרנו לטנטרום ולשיח מי אשם. מטי, אני אגיד לך מי אשם: הפרקליטות אשמה, היועמ"שית אשמה, התקשורת אשמה; כולם אשמים.
הינה, ערוץ 14 אשם, המשטרה אשמה. אה, לא. לא. חדש – השב"כ אשם. נכון, משה?
אני נורא מסיים. את הנאום הבא, משה, אני אקדיש לך ולכל מתנגדי ההסכם בלבנון. אבל תראו, מה שבאמת אני רוצה לומר כאן ולשלמה קרעי: כל תיבת התהודה הזו בסוף מייצרת עולם חד-ממדי, שאין בו ביקורת ואין בו עמדות אחרות. אז תתעוררו.
496 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.