קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גם בעזה וגם בלבנון חיילינו מצאו עותקים של מיין קאמפף, ספרו של הצורר הנאצי, יימח שמו. ועולה כאן שאלה נוקבת. הרי החיבור של אויבינו לנאציזם ושאיפתם להשמיד אותנו זה לא דבר חדש. מה מונע מאיתנו לראות נכוחה את הרוע הצרוף שעומד מולנו? מה גרם להתעלמות בתקופת הסכמי אוסלו מכך שערפאת נשאר אותו ארכי-טרוריסט שמבקש להשמיד את ישראל כחלק מתוכנית השלבים של אש"ף? מה אטם את המוחות מההבנה שברגע שנברח מלבנון חיזבאללה יתייצב על הגדרות ויתכונן ליום שבו הוא יוכל לפלוש לישראל? מה עיוור את העיניים מלראות שההתנתקות תוביל במהרה לירי על ערי ישראל ולהכנה של מתקפת שמחת תורה? למה יש כאלה שלא מסוגלים לתפוס את עומק הרוע של האויב ולכן מחפשים בכל דרך למצוא הסדר ופשרות איתו?
אני רוצה להציע הסבר. במלחמה בין שתי מדינות רגילות, כמו למשל רוסיה ואוקראינה, גם אם סבורים שצד אחד הוא הצד הרע שבסיפור, ברור שהוא לא דמון שמייצג את הרע המוחלט, אלא מדינה שפועלת באמצעים פסולים לקדם את האינטרסים שלה. אבל במלחמות שלנו, מאז קום המדינה ועד היום, אויבינו לא מנסים לקדם שום אינטרס שיועיל להם. הם מבקשים אך ורק להשמיד אותנו. זהו האינטרס היחיד שלהם – האינטרס להשמדת עם ישראל ומדינת ישראל. אנחנו נלחמים מול הרוע הזה בתור המייצגים של הטוב האלוקי בעולם, ובתור שכאלה אנו נושאים על כתפינו מחויבויות ומשמעויות כבדות מאוד. וכאשר ישנה תחושה עמוקה של סתירה בין המחויבויות והמשמעויות הללו לבין איך שאנחנו תופסים את עצמנו, נוצר אצל חלקים בקרבנו מאמץ נפשי להתייחס אל עם ישראל ואל למדינת ישראל כאל משהו אנושי ורגיל, כמו כל אומה אחרת, וממילא גם כלפי האויב שלנו – כאל משהו רגיל ולא כמייצגי הרוע המוחלט עלי אדמות.
בגלל הסתירה הזאת, אותם חלקים מקרבנו גם מנסים לברוח מחבלי הארץ, ובמיוחד מאלה שטעונים במשמעות היסטורית לאומית כבדת משקל, והכול כדי להתאמץ ולהיות מדינה כאילו נורמלית. אבל המציאות לא מרפה, ואויבינו מזכירים לנו שוב ושוב את האמת. אז אולי הגיע הזמן להפסיק לברוח מעצמנו; אולי הגיע הזמן להפנים סוף-סוף מה אנו, מה חיינו, מהי זהותנו ומהו הייעוד הגדול שלשמו נוצרנו. תודה רבה.
328 מילים של אבי מעוז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.