קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, בהמשך לדברים שאמרתי בבוקר, אני אמשיך גם עכשיו. בשבוע שעבר הלכתי לניחומי אבלים במג'דל שמס והמשכתי לסיור בהתיישבות באצבע הגליל, ופגשתי שם את אנשי ארגון "הביתה. חוזרים לגליל", שמחזקים במגוון פעילויות הן את הקיבוצים שנאלצו לעזוב את בתיהם והן את הקיבוצים שנמצאים במרחק שכבר מאפשר להם להישאר, אבל בפועל החיים שם מאוד מאוד לא פשוטים.
אני רוצה לקרוא דברים שאנשים שגרים בקיבוצים האלה כותבים. עכשיו אני מקריא משהו שכתב אדם בשם ניסן זאבי, והוא כותב כך: כן, הבית שלנו רועד. כבר עשרה חודשים האדמה שלנו לא מפסיקה לרעוד, ואנחנו עושים מה שניתן כדי להחזיק חזק, לשמור על יציבות, לשמור על מה שנתפס אצלנו בית, כי בית בשבילנו זה לקפוץ לנחל; בית זה לחכות לגשם הראשון; בית זו פריחת הנקטרינה והאגס; בית זה לטייל בשבת בשבילי ההרים; בית זה כל הנופים והאנשים היפים של הגליל העליון. ודווקא כעת על כולנו לזכור שזה הבית שלנו ובסוף נחזור הביתה. עד אז עלינו לדאוג לקהילות שכאן מחזיקות את הבית ולאלה שעדיין לא כאן וכל כך מתגעגעות. לכולנו יש כאן משימה – לדאוג שהבית לא מתפרק, שהקהילות מחזיקות מעמד, שהתקווה לא תיעלם. זה הזמן לחזק את האנשים סביבכם, כי יבוא יום והמעשים שלנו והתקופה הזאת יירשמו בדפי ההיסטוריה של ישראל.
אני חייב להגיד לך, אדוני היושב-ראש, שהאנשים שם מרגישים ממש כמו בדור מייבשי הביצות של החולה, ממש נאחזים בקרקע. אני אקריא עוד משהו, ואם יהיה זמן אני אפרט מעט יותר.
את מה שאני אקרא עכשיו כתבה מנהלת העמותה "הביתה. חוזרים לגליל". קוראים לה הדר פרימור-גדמו. היא גרה בקיבוץ איילת השחר. היא לקחה על עצמה לעזוב עבודה טובה מאוד כדי לנהל את הגוף הזה, שתומך באנשים שנאחזים בהתיישבות בגליל העליון. כך כותבת הדר: חזרתי צרודה היום הביתה. אחרי שדיברתי המון, כך מסתבר, וכנראה שלא באמת צריכים המון מילים כדי לספר את הסיפור שלנו פה בצפון. בעיקר צריכים לבוא ולראות בעיניים את הכבישים והשבילים ריקים מאנשים, לנסות ולהבין גם דרך המפה מה זה השישייה – של הקיבוצים המפונים – או השמינייה – של קיבוצי קו העימות שאינם מפונים, אבל כדאי לנסות ולהבין את זה בעיקר דרך הרגליים ההולכות בדשא ליד הנחל בקיבוץ דפנה.
אני רוצה רגע, עצירה מתודית, להגיד לכל מי שחושב לנסוע עכשיו לגליל, נא לעשות את זה בהתאם להנחיות פיקוד העורף. לא לקחת את זה כקריאה לצאת עכשיו, אלא להישמע להנחיות פיקוד העורף.
לגמרי. אני ממשיך את דבריה של הדר: צריכים לבוא לכאן, לגליל, כדי להבין באמת מה זה אומר שכביש 918 נחסם לשני הכיוונים לתנועה עקב שרפה שהתחדשה מנפילת מיירטים – אגב, זה קרה לי בשבוע שעבר; אותה רקטה שהרגה את חבר קיבוץ הגושרים, שרפה שנמשכה עוד ימים אחר כך – ולמצוא פתרונות, כי עכשיו צריכים לתכנן נסיעה חלופית ואין קליטה של GPS. אבל בעיקר, בעיקר, כדאי לבוא אלינו לגליל כדי לפגוש אנשים. תבואו כדי לפגוש את ערן שחר מקיבוץ דפנה, אשר סיפר לנו על ההרחבה שאי-אפשר כרגע בכלל לגור בה, כי היא בשטח נחות וחשוף, ערן, שלוקח אותנו לראות את פגיעת הרקטה בבית הספר הר וגיא וגם את הסוכה שנשארה עומדת ליד אחד הבתים.
תבואו כדי לפגוש את טום וייזר מקיבוץ להבות הבשן, שמדברת חינוך ומספרת חינוך וסיפור של קהילה חזקה שמבינה שהחינוך והקהילה הם אלו שמחזיקים אותם בימים אלה, והם הדבק הכל-כך חשוב הזה שמאפשר לנו לצלוח את הימים האלה ביחד. תבואו כדי לפגוש את רוני, שעברה מקיבוץ מנרה המופגז והשתלבה כמובילת בית בלהבות הבשן אחרי כמה וכמה מעברי דירות זמניות. תבואו כדי לפגוש את איילת פחימה, שיכלה לעבוד כמעט בכל מקום שהיא תרצה, אבל בחרה לעבור צפונה לחודשיים שלמים ולגור עם קבוצה שלמה של בנות נפלאות וחדורות מוטיבציה ושליחות ולהשתלב במערכת החינוך הבלתי-פורמלי בקיבוצי הצפון. תבואו לפגוש אותם ואותנו.
עכשיו, כשעברתי על התמונות, ראיתי את העוגן התלוי בבית הילדים בקיבוץ להבות הבשן, ואני חושבת שזה דימוי כל כך סמלי ומדויק. העוגן שהחינוך מהווה עבורנו בימים טרופים אלה הוא כזה שמאפשר להורים לחשוב או לדמיין את החזרה הביתה לגליל, אולי לא היום או מחר, אולי כשיהיה פה קצת יותר רגוע ואפשר יהיה לגדל פה ילדים בלי שהם ידעו שחיפושית זה לא רק חיה. החינוך והקהילה והאנשים – זהו עוגן, עוגן שמאפשר מחשבות על בית ויציבות בתקופה כל כך רעועה ומורכבת.
תודה שבאתם – היא אומרת למי שבא לבקר – באמת, זה עוזר לנו להבין שאנחנו לא לבד ושיהיה מי שיהדהד את הסיפור שלנו פה בגליל גם במסדרונות בירושלים. ולמי שתוהה מה עוד זה חיפושית – כשאין מיגון בבתי הילדים, בהישמע אזעקה, הם צריכים לשכב על הרצפה כמו חיפושית ולהגן על הראש. "הביתה. חוזרים לגליל". הייתי בבית הילדים בקיבוץ להבות הבשן, והמרחב המוגן הכי קרוב הוא במרחק 40 מטר, אבל עכשיו לך תיקח תינוקות וילדים, פעוטות, ותריץ אותם, 30 ילדים, למרחב מוגן, כשלפעמים הפיצוץ מגיע יחד עם הסירנה. אז זה מה שיש להם – חיפושית. הם משתבללים בתנוחת חיפושית בתקווה שזה יעבור בשלום.
אז אני אומר לכולם, לכל מי שיכול לחזק את תושבי הצפון, להישמע להוראות פיקוד העורף ולעשות את זה. תודה.
786 מילים של מתן כהנא. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.