קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אריאל, "לולו שלי, כמה חיכיתי כבר להפוך לדודה בעצמי. נולדת קטני ועם צהבת, ואימא שירי ממש שמרה עליך מכל משמר. אבל כשהגעתי לבקר אתכם בבית החולים, ישר לקחתי אותך לידיים וצילמתי לנו תמונה למזכרת. סבתא מרגיט אמרה: מה? לי שירי לא הסכימה עדיין להחזיק אותו. אבל אני, מרוב התרגשות, לא שאלתי וישר גנבתי אותך להסנפה של דודה. גדלת להיות ילד שובב ועם צחוק מתגלגל. סבא וסבתא ממש השתגעו ממך. מבחינתם יש סוף-סוף ג'ינג'י שימשיך את השושלת. ליה, אלון וארז שלי התאהבו בך מייד, רק חיכו לראות אותך ולשחק איתך כל יום. אני זכיתי תקופה קצרה לקבל אותך כל בוקר בגן ולבלות איתך את היום. תמיד נכנסת בחיוך מבויש ולכל שאלה ענית בצחקוק. יש לך עוד הרבה מה לדעת, ללמוד ולראות. לולו, הלוואי שעוד נוכל להיפגש, ואני ארשה לך דברים שאימא לא מסכימה ודודה כן. להגניב לך משהו טעים כשאימא לא יודעת. הלוואי ויקרה לנו נס ונזכה לראות אותך שוב. אוהבת אותך הכי בעולם, דודה דנה".
את הדברים האלה כתבה דנה סיטון, אחותה של שירי ביבס, דודה של אריאל, שהיום מציין יום הולדת חמש רחוק בעזה. דנה, חברה טובה, שלחה לי את הדברים האלה הבוקר ופילחה לי ולאחרים את הלב. אריאל, כפיר, שירי, ירדן ו-111 חטופים נוספים עדיין בעזה כבר 304 ימים. יש משהו מביך בעובדה שכאן שגרה – גם חוקים שאינם קשורים למלחמה – בזמן שעבור רבים כל כך העולם התהפך, האדמה רעדה והשמים נפלו. יש גם פעולות נדרשות שחייבים לעשות, אבל יש גם העניין הבסיסי הזה של ערבות הדדית פשוטה שקצת חסרה כאן. נדמה לי שאת זה דנה מבקשת מאיתנו – שלא נשכח, שלא נחזור לשגרה, שנפעל ללא לאות עד שאריאל וכולם ישובו הבית. תודה רבה.
271 מילים של חילי טרופר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.