קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב בראש. חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, רציתי לשתף ממש מנקודת מבט אישית את מה שקרה במוצאי שבת, שהייתי פשוט עדה לו בעיניי, וגם את הפתרון שאני מציעה. באמת אני חושבת שכל המאורע הזה של מוצאי שבת היה יכול להימנע, וחשוב לי מאוד לספר כאן את הדבר, במיוחד לחבריי בקואליציה, שיקבלו רגע פרספקטיבה קצת אחרת.
קודם כול ולפני הכול, היום הוא היום ה-304 למלחמה, ויש לנו עדיין 115 חטופים וחטופות, ולפני הכול, לפני כל דבר שנעסוק בו, זה החשוב ביותר.
אני רוצה לספר שבשבוע שעבר, ביום חמישי, הגעתי לעצרת לציון 300 ימים למלחמה ולשבי בכיכר החטופים, ובמוצאי שבת הגעתי לבגין להיות לצד משפחות החטופים שבאו להפגין, הפגנה חוקית לכל דבר, יש להגיד. אני רוצה לספר יש לכם מה קרה שם. הייתה הפגנה, היו נואמים, הגיעה האוכלוסייה להפגנה, וכשהסתיימה ההפגנה והאנשים רצו ללכת לביתם, ואני ביניהם, ניגשנו למקום שתמיד אנחנו יוצאים ממנו מההפגנה, למעבר. שם עמדו משאיות שחוסמות את הכביש, מה שבדרך כלל עושה המשטרה כנראה כדי לעצור מפגינים מלרדת לכבישים ולעשות חסימות כבישים, מה שכמובן אני לא מעודדת. מהצד, מהצדדים של המשאיות, יש מעברים, שאנשים הולכים ברגל. מה החליטה המשטרה לעשות באותו רגע? היא פשוט חסמה את המעבר.
עכשיו, מגיעה קבוצה מאוד גדולה של מפגינים שרוצים ללכת הביתה, אנשים רגילים, נורמטיביים, כמוני-כמוכם, אנשים בגיל של ההורים שלי, אנשים שבאו להזדהות עם משפחות החטופים ועכשיו רוצים לשוב הביתה. יש לציין שהמעבר הוא ממש ליד תחנת הרכבת ובדרך לחניונים. המשטרה, באמת, בעקשנות בלתי מוסברת, לא מוכנה לפתוח את הפתח שממנו כולם רגילים לצאת. אני ניגשת לשם – צפיפות נוראית, צוואר בקבוק משוגע, מתחילים דחיפות ועניינים, סתם, סתם, סתם. אירוע מיותר. אני אומרת לשוטרים בצורה הכי מכובדת, כמו שאני יודעת לעשות – ניגשת אליהם ברוגע, מציגה את עצמי ואומרת להם: חבל, אנחנו מייצרים פה צוואר בקבוק שיגרום לאירוע מיותר. בואו תפתחו את המעבר כמו תמיד, האנשים יעברו, ילכו לביתם. הכול טוב. הם סירבו בתוקף לפתוח את המעבר.
משם התגלגל אירוע מטורף. אני הייתי עדה בעיניים שלי לאיך שזה התנהל. ניגשתי למפקד של הכוח שם – לא היה עם מי לדבר. הם לא רצו להקשיב, הם לא רצו לפתור את העניין. זה היה נראה כאילו הם עשו את זה הפוך על הפוך בכוונה כדי לייצר איזו פרובוקציה. האנשים רצו ללכת הביתה. עכשיו, כשאני רואה שלוקחים אדם בגיל של אבא שלי, נורמטיבי לחלוטין, ומטיחים אותו הצידה בלי סיבה, הדעת נטרפת; אזרח נורמטיבי רגיל שלא עשה שום דבר לאף אחד.
משהו לא טוב עובר על המשטרה. זה לא דמיון, אנחנו לא מדמיינים את זה. אני ראיתי את זה בעיניים שלי. אין שום סיבה שהאירועים יידרדרו למצב הזה. באתי בנועם, ברוגע, בכבוד לשוטרים, למפקדים, ניסיתי לפתור את המצב. סתם עקשנות. אחרי לחץ מסיבי מאוד – אוקיי, אנחנו נאפשר לנשים בהריון ולאנשים מבוגרים. סתם. אחר כך הם פתחו את המעבר והאנשים הלכו לבתים. זה פשוט היה מיותר. זה יצר אווירה נוראית והידרדרות של סיטואציה שפשוט לא הייתה צריכה לקרות. אני מבינה ויודעת שזה קורה בעוד הרבה מקומות, וזה הפך להיות פרקטיקה של המשטרה.
אני שואלת: מה קרה למשטרה המופלאה שלנו? אני הייתי בהלוויות של לוחמים מהמשטרה אחרי 7 באוקטובר, אנשים שמקדישים את חייהם לטובת אזרחי ישראל. אין לי דבר נגד המשטרה והשוטרים שעושים למען אזרחי ישראל, אבל משהו לא טוב קורה לארגון הזה ולמפקדים שלו, אם הם הפכו להיות עושי דברו של השר העבריין בן גביר. אני קוראת לשוטרים לא להיות הלוחמים הפרטיים, המיליציה הפרטית של בן גביר. התפקיד שלהם הוא להגן על כל אזרחי ישראל. אזרחים לא צריכים להרגיש שהמשטרה נגדם ופוגעת בביטחון שלהם, וזה היה יכול להימנע. תודה רבה.
566 מילים של שלי טל מירון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.