קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, 283 ימים למלחמה, 120 חטופות וחטופים עדיין בידי החמאס.
אני מבקשת להקריא קטע של הסופר חיים באר מתוך קטע שנקרא "האכזריות והחמלה" מתוך הספר "מר הפקרה – מורשתו של נוטש החטופים", שמוציא לאור פורום המשפחות להצלת החטופים, והספר הזה יצא בקרוב. אז אני קוראת את הקטע האכזריות והחמלה.
"במהלך כל הערב הזה (19/6/24) מונחים לפניי הגיליון האחרון של 'מוסף הארץ' הפתוח במאמר שתורגם מתוך ה'ניו יורק טיימס' ועניינו בתהליכים שעוברים מוחותיהם של אבות טריים לאחר הולדת ילדם, שטרם התפניתי לקרוא בו, וספר שאני קורא בו בקדחתנות ובבעתה כבר ימים אחדים.
"הספר הוא ספרה של פרופ' שגית מור 'שבי קשה מכולם – שבויים, שבי ושיח השבי בספרות חז"ל', שראה אור לפני כחמש שנים. הנפילה בשבי, כך פותחת החוקרת את ספרה, מלווה את התרבות האנושית משחר ימיה. מכאן ואילך היא הולכת ומונה מקרים ידועים וידועים פחות על חטיפת ושביית נשים ואנשים, לא רק במהלך מלחמות, אלא גם חטיפה על ידי ליסטים וחייבים בגין חובם. היא מתארת את חייהם של השבויים הנתונים בסכנה ממשית ובלתי פוסקת ששליטתם על גופם נשללה מהם, על הסבל מצמא ומרעב, מחוסר שינה ומהיעדר תנאים חיוניים לקיום גופם, להיותם נתונים לרצונם ולתוכניות שוביהם, להתעללות ולעינויים מצידם. וכך אני הולך וקורא ויודע שמה שהיה הוא שהווה עד שאני מגיע לסיכומו של האמורא רבא שקובע את מדרג הקושי האנושי, ופוסק כי מוות ברעב קשה ממוות בחרב, וכי השבי קשה מכולם, ומאדיר את מצוות פדיון שבויים ומעמידה כמצווה העומדת בראש המצוות: 'מצווה רבה! מצווה גדולה!'
"תוך כדי קריאה בספר המנתח את היחס החברתי-קהילתי וההלכתי כלפי השבויים והשבויות בתקופת המשנה והתלמוד, אני חוזר ומציץ פעם אחר פעם בגיליון 'מוסף הארץ'. מופיע שם צילום משנת 1980 שצילם אחד מצלמי 'לשכת העיתונות הממשלתית'. אב צעיר, שחור שיער, אוחז בידו ילדה קטנה כבת שנתיים ומקרב את פניו אל פניה, מצחה משוקע בארובת עינו והוא מחייך אליה באהבה. אינני יכול שלא לחוש אמפתיה אל האיש הזה שכל כך הרבה חום, מסירות וקרבה זורמים ממנו אל הפעוטה. האיש הוא בנימין נתניהו. הילדה היא בתו נועה.
"בתוך כך, מתוך הטלוויזיה הפתוחה, חוזרת ומגיחה פעם אחר פעם דמותו של ראש הממשלה. צל של חיוך שטני, מדיף – –"
"– – בוז ותועבה, חולף בזווית פיו" – שנייה, אדוני. "עיניו המצומצמות, המכווצות, מציצות אלינו, נתיניו, באכזריות קרה, מקפיאת דם. כולו משטמה, אטימות, שנאה.
"האיש הזה, אני אומר לעצמי, אינו חס, אינו מרחם, אינו חומל – –"
"– – לא על זקנים הנמקים – –" אדוני, עוד שורה.
"– – לא על זקנים הנמקים במנהרות עבשות וטחובות, לא על נשים ונערות שאינני רוצה לחשוב מה עושים בהן שוביהן, לא על גברים צעירים, 'גם תנים חלצו שד היניקו גוריהן בת-עמי לאכזר כיענים במדבר'.
"– – אנא בטובך, עשה בבקשה מאמץ – –"
שורה אחרונה, שורה אחרונה. "– – עשה בבקשה מאמץ ותנסה לחזור לשעה קלה אל אותה שעת חסד שבה החזקת בידך את ילדתך הקטנה והיית כל כך רחום וחנון – –"
"– – ותגלה גם עכשיו מידה של חמלה, של אנושיות, של חנינה. אין לי ספק שלאל ידך לעשות זאת, אם רק תרצה".
491 מילים של מטי צרפתי הרכבי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.