קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני מקשיבה לדיונים על גיוס החרדים, זה דיונים שאני באמת זוכרת אותם עשורים אחורה, ואני חושבת שאנחנו מתנהלים בצורה מאוד לא אינטליגנטית בנושא הזה, כי אנחנו כל הזמן מחפשים את הפלסטר, ולא משכילים לבדוק את הבעיה לעומקה.
יש פה בעיה אמיתית. יש פה התנגשות. אני רוצה שנצא רגע מהמונחים של הוגן או לא הוגן, של שוויון בנטל מול אי-שוויון בנטל, של מגזריות, של צדק, ולשנייה אחת, רק לשנייה אחת לקחת את הנושאים האלה ולהניח בצד, ולהקשיב למה שהחברה החרדית אומרת; בעיקר להקשיב לחיילים חרדים שכן עשו את המעשה האמיץ והנכון וכן התגייסו לצבא. הם כל הזמן נותנים טיפים, הם כל הזמן מדברים איתנו, אבל אנחנו לא מקשיבים.
קודם כול אנחנו צריכים לתת כבוד לפחד האמיתי, האימתני, שהחברה הזו חשה בכל הנושא של גיוס. זה לא שהם לא מתגייסים כי לא בא להם לשרת; זה לא שהם לא מתגייסים כי הם פוחדים למות. אנחנו מדברים על אנשים שמוכנים לוותר על הכול, באמת על הכול. הם מוכנים לוותר על מקצוע; מוכנים לוותר על לימודים; מוכנים לוותר על חיים של בית עם ארבעה חדרים באיזה יישוב סביר – על הכול, על הכול, בגלל הדבר הזה. בואו נקשיב רגע. הם פוחדים על החוויה החרדית. הם לא פוחדים מזה שהילד שלהם יילחם בעזה, עם זה אין להם בעיה. הם פוחדים ממה שמסביב.
אחד העיקרים הכי חשובים בחברה החרדית זה חינוך ילדים. חינוך הילדים שלהם, שהוא אור ונר לרגליהם, הוא משהו – אם אנחנו שומעים כל הזמן אנשים שאומרים: אנחנו מעדיפים למות ולא להתגייס, לשם הם מכוונים. החוויה החרדית הכוללת בתוך בסיסים של צה"ל היום היא משהו שהוא מאוים אינהרנטית. אם יש מפקדת שתזרוק איזה קללה כל-ישראלית, שלאוזני הישראלי החילוני – הוא אפילו לא שומע את זה – בשבילם זאת רעידת אדמה. כל מה שקשור לכשרות, כל מה שקשור לנשים וגברים – כל כך הרבה דברים בחוויה הישראלית בעבורם זה משהו שמערער את התשתית של הקיום הקהילתי שלהם ברמה כזאת שהם לא יכולים לאפשר.
ומה אנחנו עושים? במקום להקשיב – – –
שנייה, שנייה. נכון, אני מסכימה. אני לא מדברת על פתרונות. כרגע אני לא מדברת על פתרונות, אני באמת מדברת על רוח הדברים.
אני רואה את המרחב הציבורי גם בתקשורת, גם בתוך אולם המליאה – הוא תוקפני ואגרסיבי. עכשיו, זה מעצבן, זה מעצבן, ואין שוויון, מסכימה עם הכול. אבל אם אנחנו רוצים – – –
אם אנחנו רוצים להביא לפתרון תועלתי, אמיתי, חייבים לשנות את הדיסקט. חייבים להזמין אותם לשולחן עגול, להקשיב להם, לתת כבוד לפחד, לתת כבוד לחוויה.
אתם זוכרים שלפני שנה אנשים פה – למה אני עמדתי והתנצלתי? כי היו פה אנשים שחיו בפחד על הקיום שלהם פה. לא רציתי להיות הקלגס שמפחיד. אותו דבר לגביהם, לגבי כל אחד.
אני רק אומרת דבר אחד – זה נאום של שעתיים; אני אסיים אותו בשנייה.
רק דבר אחד: כבוד, אהבה, חמלה, הבנה, גישה אחרת, דיבור אחר, שיח אחר, להקשיב להם, והפתרון יגיע, הוא יגיע. החברה הזו מתבשלת על זה. הוא יגיע.
483 מילים של גלית דיסטל אטבריאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.