הצעת חוק הסמכת צבא הגנה לישראל ושירות הביטחון הכללי לביצוע חדירה לחומר מחשב המשמש להפעלת מצלמה נייחת ופעולה בו (הוראת שעה – חרבות ברזל) (תיקון), התשפ"ד–2024

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, בא לי ככה קטע משיר – – –

כן? אבל אני לא ברמה שלך. לחן ועיבוד: ישי ריבו ונתן גושן.

אז אני, באווירה של המפגשים שלי בחודשים האחרונים עם בני ובנות הנוער – יש שיר של ישי ריבו ונתן גושן שאני שומע אותו: "ריח הקרבות עוד באוויר – –"

"– – עם עייף חובש פצעיו / יושב, סופר ימיו". טלי, אני הפרעתי לך בלחן של השיר – – –

טוב, כל עוד היא לא צועקת. אני אתחיל שוב.

"ריח הקרבות עוד באוויר / עם עייף חובש פצעיו / יושב, סופר ימיו. // צעקות בושה בכל העיר / דור רוצה תשובה עכשיו / זכאי ולא חייב."

במפגשים שלי עם בני ובנות הנוער, אני חייב לומר לכם, אני תמיד שואל אותם: אם הייתם באים לכאן, לפודיום הזה, מה הייתם אומרים לחברי וחברות הכנסת? בכל מקום, בכל עיר שאני עובר, בכל מפגש, הם אומרים: אנחנו מתביישים בשיח שלכם. וזה לא מעניין אותם ימין ושמאל. רובם הגדול עדיין לא הצביעו בבחירות. אנחנו לא יכולים לצבוע אותם באיזשהו גוון פוליטי, אבל אנחנו יכולים להקשיב להם, ובימים האלה הם מחפשים תקווה. ולפעמים התקווה נמצאת כאן, אבל אנחנו לא יודעים להוציא אותה החוצה.

טלי, את מקשיבה?

כל אחד עסוק בהכפשות, בלתת ציונים, ומאחורי הפרסה כל אחד אומר: אני פונה לבייס שלי. אחרי 7 באוקטובר אין בייס. יש לנו עם, יש לנו מדינה אחת, אנחנו חברה אחת. המקום הזה הוא הפנים של החברה בישראל. בשבוע שעבר קרה לי דבר שקורה אחת ל-, כשאנחנו מתחילים משהו חדש בחיים, וזה יחסית חדש אצלי. שאלתי את עצמי מה אני עושה במקום הזה, איך אני מביא את עצמי לידי ביטוי במקום שבו הקיצוניות מנצחת. ואני מוצא את התשובות האלה במפגשים שלי עם בני ובנות הנוער.

אני אסיים, כבוד היושב-ראש, נשארו עוד כמה שניות. הייתי בקול הנוער, כנס בבת ים, 300 י"בניקים. לפני שעליתי לבמה שאלתי את אורן, מנהל אגף הנוער: על מה היית רוצה שאני אדבר איתם? מה היית רוצה שהם ישמעו ממני? תן להם תקווה, דבר איתם על תקווה. אני ראיתי, עמדתי חסר תקווה, הסתכלתי עליהם ואמרתי להם: אני רואה את התקווה בעיניים. אתם התקווה של מדינת ישראל, הנוער בישראל. הלוואי שאנחנו נשכיל להבין שאנחנו צריכים להשקיע בהם ולדבר עליהם ועל ההורים שלהם, ופחות להתעסק במצלמות וליחצן את עצמנו. תודה.