קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, "שנים-עשר באוקטובר, אלף תשע מאות שבעים ושמונה / בשק"ם תל אביב אישה שחוחה כותבת / תאריך על צ'ק, / כותבת: 12.10.1973 / שבעים ושמונה, גברת, לא שבעים ושלוש, / קורא הקופאי, צוחק, קופא על מקומו, / מלחש: מה אפשר לעשות, גברת, / מה אפשר לעשות". השיר הזה, של אברהם בלבן, שיר בן למעלה מ-40 שנה, הוא אחד השירים הכי חזקים והכי עצובים שאני מכירה. התחושה היא שכבר 240 ימים מדינה שלמה מתעוררת אל בוקר השבת השחורה. אבל הזמן לא באמת עוצר. בעוד קצת יותר מארבעה חודשים נציין את יום השנה ל-7 באוקטובר. שנה. ואלא אם כן הכנסת שלנו תפזר את עצמה לפני תום כנס הקיץ – כמו שרוב גדול מאוד מהציבור היה רוצה שיקרה – אז הממשלה שהביאה עלינו את המחדל הזה היא גם זו שתכהן כאן ביום הזיכרון לאסון.
125 חטופים וחטופות עוד בעזה, עשרות אלפי ישראלים עדיין לא חזרו לבתים שלהם, ושרי הממשלה ימשיכו לשבת בבטחה על הכיסא כאילו כלום לא קרה. יש סימבוליות בכך שביום השנה למחדל תהיה כאן הנהגה אחרת, אבל הרצון הזה הוא בראש ובראשונה רציונלי. האיומים על עתיד המדינה לא הוסרו אלא אפילו העמיקו. המציאות הזו דורשת הנהגה אחראית בדחיפות.
המפעל הציוני חייב להבטיח את קיומו ולדאוג שבראשו לא יעמדו מי שטמנו את ראשם בחול והשאירו את דלת הבית פתוחה, אלו שמתחמקים מהאחריות לאסון הגדול ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה. מי שהאכילו את הזאב לא ראויים לעמוד על הבמה בחלוף שנה ולדבר על הכבשים שנטבחו. לחטופים, לנרצחים, לנופלים, למפונים, לכולנו מגיע הרבה יותר. ביום הזיכרון לאסון חייבת להיות כאן, במדינת ישראל, ממשלה אחרת. תודה.
255 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.