תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גם אני מבקשת לדבר על מה שקורה בצפון. נוכח האמירות שאנחנו שומעים בימים האחרונים, גם מראש הממשלה, נדמה שממשלת ישראל מחקה את הצפון ממפת הממשלה. רמת ניתוק בלתי נתפסת. תושבים נמצאים כבר מעל שבעה חודשים מחוץ לבתים, וראש הממשלה שואל: מי קבע את התאריך של 1 בספטמבר? מה יקרה אם הם יהיו עוד כמה חודשים מחוץ לבתים? אז אני אגיד לאדוני ראש הממשלה מה יקרה אם התושבים האלה יחזרו רק כמה חודשים אחרי: הם לא יחזרו. אנחנו נאבד את קריית שמונה ואת כל יישובי הצפון. הגבול של מדינת ישראל לא יהיה איפה שאנחנו מכירים אותו עכשיו, אלא הוא יתקרב למרכז הארץ.
ב-1 בספטמבר נפתחת שנת הלימודים. אני מדברת עם המפונים, והם נמצאים במצוקה איומה: הם לא יודעים אם לרשום את הילדים שלהם לגנים ולבתי הספר ולמעונות בשנה הבאה – איפה לרשום אותם? היכן שהם נמצאים היום? היכן שאולי הם יימצאו בעוד כמה חודשים? או אולי הם בכלל צריכים לשריין בצפון, כי אולי בכל זאת הם יחזרו? אנשים שתלויים על בלימה, לא יודעים מה קורה איתם מחר בבוקר. אני אומרת לכם, כמי שהמשפחה שלה מפונה, התחושה שם היא איומה. זה אפילו לא שהם יכולים להשתקע ולהרגיש, אוקיי, שבמקום שהם נמצאים היום אולי הם באמת יוכלו להישאר בעוד שלושה חודשים. ההורים שלי היו אצלי בתקופה הראשונה, עברו למלון בקיסריה, ואחר כך אמרו להם שאי-אפשר להישאר שם יותר, והזיזו אותם לחיפה. המשפט שאבא שלי אומר, "מה, אני חבילה שמזיזים אותי ממקום למקום", חקוק לי כאן. התחושה שלהם היא שהם כמו חפץ, שכל פעם מזיזים אותו ממקום למקום. ואני מוכרחה להגיד לכם, אמרתי את זה גם לו: אני מבינה את כולם. אני מבינה את המלונות שצריכים לחזור לשגרה ולהתפרנס ולקיים עובדים, ואני מבינה את המפונים שנמצאים במצוקה כל כך גדולה – גם מחוץ לבית וגם לא במקום שהם יכולים להרגיש שזה עוגן ושהם יכולים להיות שם לפחות עד שהם יחזרו הביתה. אבל לראש הממשלה יש זמן. אז הם יחזרו עוד כמה חודשים אחרי.
ומה עם הכלכלה? אתם יודעים כמה זה עולה למדינה שלא עושים כלום כדי להבשיל את התנאים שיאפשרו את החזרה של התושבים האלה הביתה? אתם יודעים כמה זה עולה למדינה כל חודש? מי ישלם את זה? ראש הממשלה ישלם את זה? אנחנו נשלם את זה, הילדים שלנו ישלמו את זה, הנכדים שלנו ישלמו את זה. אנחנו רואים כבר עכשיו את עליות המחירים, ואנחנו נראה את מה שיקרה לכלכלה בהמשך.
ועדיין, אני חוזרת ואומרת לכם – –
– – הכול כאין וכאפס אל מול מה שחווים האזרחים שלנו, התושבים שלנו שנמצאים מחוץ לבית, והסיפור האמיתי יתחיל רק כשהם יחזרו הביתה – –
– – ונצטרך לתת להם שם את המענים. ברשותך, משפט אחרון, אדוני היושב-ראש. דיבר כאן חבר הכנסת סגלוביץ' על הלוויה של טל שביט. הזדעזעתי לראות את זר ממשלת ישראל עומד יתום. אף שר לא הגיע – ואנחנו לא בתקופה של ראשית המלחמה, שבאמת היו כאלה היקפים שאולי אי-אפשר היה להספיק להגיע לכולם – והלב שלי נחמץ. הבנתי כמה שכחו אותם, ואולי כנראה גם כמה הם משעממים את ממשלת ישראל. תודה רבה.
487 מילים של יפעת שאשא ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.