קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אני רוצה להמשיך את מה שהתחלנו היום ולדבר על אחד החטופים. התבקשתי לדבר על קית' סיגל, שאת בתו שיר אני פוגשת כאן. הכרתי אותה כאן, ואני ממשיכה לפגוש אותה כאן. קית' סיגל הוא האדם הכי עדין ונעים שתפגשו, למרות שהוא חי כאן בארץ 43 שנים; משהו מהנימוסים האמריקאיים נשאר טבוע בו. קית' נולד וגדל בצ'אפל היל שבצפון קרוליינה, ובגיל 21 עלה ארצה מתוך ציונות אמיתית ותחושת שליחות. הוא ואביבה אשתו, שעלתה ארצה מדרום אפריקה, בחרו להקים את ביתם בקיבוץ כפר עזה, מתוך אמונה בשלום. לא עזרו שנים ארוכות של צבע אדום וסבבי לחימה בעזה – קית' ואביבה נשארו בקיבוץ מתוך אותה שליחות ציונית שהביאה את שניהם ארצה. בקיבוץ קית' ואביבה גידלו את ארבעת ילדיהם, שי, גל, אילן ושיר. שי הוא היחיד שנשאר לגור בקיבוץ, והוא ניצל בנס מטבח 7 באוקטובר. לאביבה וקית' יש חמישה נכדים בגילי ארבע עד תשע. קית' הוא אבא וסבא מדהים – הוא משקיע את כל זמנו ומרצו בילדים ובנכדים. הכי הוא אוהב לצאת עם המשפחה לטבע ולשחק כדורסל עם רועי, נכדו הבכור. בכל סוף שבוע אביבה וקית' מגיעים באדיקות להתארח בצפון אצל אחת הבנות ולבלות עם הנכדים; בכל סוף שבוע – למעט השבת השחורה.
בבוקר 7 באוקטובר, כששמענו שיש ירי לעוטף, ישר התקשרנו אליהם. הם לא ענו, אבל כתבו לנו בווטסאפ שיש חשש לחדירת מחבלים בקיבוץ ושהנחו אותם לשמור על שקט, אבל שהם כבר שעה נעולים בממ"ד והכול בסדר. במשך שעתיים בכל 20 דקות קיבלנו מהם עדכון בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שהכול בסדר.
די מהר הבנו שלא מדובר בירי שגרתי לעוטף, אבל כמו כולם עוד לא הבנו באיזה סדר גודל מדובר. לאחר כשעתיים אבדה התקשורת איתם לחלוטין. משיחות עם ילדים של שכנים הבנו שבכל השכונה אין קליטה, וגם ידענו שהסוללה של אביבה וקית' נמוכה. כך עברו עלינו 36 שעות שבהן נאחזנו בתקווה שנגמרה להם הסוללה או הקליטה או שתיהן, אבל שהם נצורים בממ"ד והכול בסדר. בתוך כל הכאוס הצלחנו להגיע לקצין בכוח שסרק את הקיבוץ, והוא סיפר לנו שהבית ריק. כמה שעות לאחר מכן הגיעה הבשורה הנוראית, שבשעה 10:00 שכן ראה אותם נלקחים מביתם על ידי קבוצת מחבלים גדולה.
מאז אותה שבת חלפה חצי שנה. חצי שנה שאנחנו נאבקים יום-יום על המעשה הכי מוסרי, יהודי, נכון וחשוב – השבת החטופים הביתה. במהלך חצי השנה הזאת זכינו לרגע המאושר והמרגש בחיינו, ובו קיבלנו בחזרה את אביבה האהובה שלנו. אביבה וקית' – אני ממש מסיימת, זה פשוט דברים שהם כתבו – אביבה וקית', שנחטפו יחד, הוחזקו יחד בשבי. כשהמחבלים סיפרו לאביבה שהיא הולכת לישראל, היא לא הסכימה ללכת בלי קית'. כשקרעו אותה מעליו, הוא דרש ממנה להיות חזקה בשבילו והבטיח שהוא יהיה חזק בשבילה. ארבעה חודשים חלפו מאז ההבטחה הזאת, ומי יודע כמה קית' מצליח להישאר חזק. קית' לא אדם בריא. הוא סובל ממחלות כרוניות, וזקוק לטיפול תרופתי שהוא לא מקבל כבר חצי שנה. במהלך החטיפה המחבלים ירו בקית', שברו את צלעותיו, ומי יודע מה מצב הפצעים הללו היום. נכדיו של קית' לא מבינים איפה סבא, ואיך זה שסבתא חזרה וסבא לא כבר חצי שנה.
חצי שנה אנחנו שומעים שעל החמאס משפיעים רק בלחץ צבאי. הצבא ממשיך לעשות עבודה מדהימה.
אני מסיימת, כי אני חייבת, בתקווה ותפילה שכולם ישובו הביתה. תודה.
502 מילים של יסמין פרידמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.