קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושבת-ראש, כבוד השר, חברים נכבדים, בשבוע שעבר פנתה אליי משפחה. הבן שלהם, בסוף שנות ה-20 לחייו, מתמודד עם מגבלה נפשית, אבל הם מספרים לי שמאז שמחת תורה הוא בחרדה שעברה מזמן מזמן את גבול הסביר. הוא גר באזור הדרום, ובשמחת תורה הוא ראה במו עיניו את הזוועות שאני לא מאחלת לאף אחד ואחד מאיתנו.
הוא פונה מהעיר, מעיר מגוריו, ועבר למרכז הארץ, אבל מצבו לא השתפר; ובבריאות הנפש, כשאני אומרת שאין שיפור, זה אומר שיש החמרה. המצב שלו החמיר. הוא כבר באמת לא היה מסוגל יותר וגם לא המשפחה, שניסתה לעטוף, אך ללא הצלחה. הם הבינו שאין מנוס וצריך אשפוז. אבל הבחור, שכבר היה מאושפז בעבר והיה מאושפז בדרום, כי שם הוא גר, לא היה מוכן בשום פנים ואופן לנסוע להתאשפז בבית החולים שבו הוא היה מאושפז תמיד.
אני שמה פה רגע סימן שאלה ומגלה לכם שבבריאות הנפש, בניגוד לדברים אחרים – סעיף 23 לחוק בריאות ממלכתי בעצם מאפשר לכל אחד ואחד מאיתנו ללכת ולקבל את השירות הבריאותי שהוא רוצה בכל אחד מבתי החולים שנמצאים בהסדר עם הקופה שלו, אבל בבריאות הנפש, שם – בלתי אפשרי. אתה חייב ללכת לבית החולים שהקופה מחליטה, לפי אזור מגוריך. אין לך יכולת בחירה.
הבחור לא היה יכול לנסוע לדרום ולהיות מאושפז שם, כי הוא פשוט היה נכנס לחרדות, פשוט הגוף שלו לא היה מסוגל לזה, לא רק הנפש שלו. המשפחה ניסתה לאשפז אותו במרכז, אבל ענו להם: לא, אי-אפשר. נאלצתי להתערב ולהפעיל את מה שאני יכולה להפעיל, ואכן, בסוף אשפזו אותו באזור המרכז. אבל כן, אני פונה פה שוב למשרד הבריאות ולמשרד האוצר – כי הבטיחו לי עוד בכנסת הקודמת אבל גם בכנסת הזו שהדבר הזה יתוקן, ושמתמודדי נפש יוכלו לבחור היכן לקבל את השירות שלהם כשהם זקוקים לאשפוז. לא יעלה על הדעת שגם בעניין הזה הם יופלו לרעה. הם אנשים ככל האנשים, ויש להם זכות מלאה לבחור היכן יקבלו את השירות של האשפוז שהם צריכים.
ולכן, אני מקווה מאוד שהדבר הזה יתוקן בהקדם. כי אם לא – אני הגשתי הצעת חוק שעוסקת בדיוק בעניין הזה של בחירת מקום אשפוז, ואם זה לא יקודם על ידי הממשלה, אני אצטרך להפעיל ולהעלות שוב את הצעת החוק הפרטית שלי, כדי שזה אולי יקדם את העניין הכל-כך מחריד הזה. שוב, אדם שהוא מתמודד נפש, חווה את הזוועות, התפרצה אצלו שוב המחלה, היה צריך אשפוז, ונאלץ לעשות את הכול כדי לא לחזור שוב לדרום אלא להיות מאושפז במרכז. לא ייאמן. תודה.
385 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.