קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני לא מצליחה להשתחרר מהשאלה איך זה קרה לנו, איך אסון כל כך כבד קרה למדינת ישראל. והאמת היא שאותה שאלה פמפמה בראשי גם לפני שנתיים וחצי, באסון מירון. 45 חוגגים תמימים, ילדים, נערים וגברים, נהרגו באסון האזרחי הקשה ביותר בתולדות המדינה תחת הממשלה של נתניהו. אז אף אחד בדרג הפוליטי לא באמת לקח אחריות. להפך, שם הוטבע על ידי השר לביטחון פנים דאז מטבע הלשון המפורסם: אחריות אין פירושה אשמה. אפילו ועדת חקירה ממלכתית הם לא הקימו. בשביל זה הייתה צריכה להתחלף הממשלה בבחירות, וממשלת השינוי הקימה את ועדת החקירה תוך שבוע מיום הקמתה; ועדה שלצערי כבר יותר משנתיים פועלת, והגיע הזמן שהיא כבר תגיש את המסקנות שלה.
איך יכול להיות שבממשלה שאצלה קרה האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה אף אחד לא אשם? התשובה היא – כי שולטת בה התרבות הרעה הזו של בריחה מאחריות, של להאשים את הש"ג. הכול בשם ההישרדות הפוליטית. נתניהו כמובן לא לקח אחריות באסון מירון. הוא אמר – שימו לב לציטוט המדהים: אם היו תופסים בדש מעילי ואומרים לי שעומד לקרות אסון נורא, הייתי מטפל. נשמע מוכר, נכון? אז מה בעצם אנחנו מתפלאים שעכשיו, אחרי טבח 7 באוקטובר, הוא אומר פחות או יותר במילים האלה: אני אחראי לעתיד של המדינה, אני לא אחראי לעבר, ושולח את אנשיו לתקוף את צמרת מערכת הביטחון?
כל עוד תרבות ההישרדות הפוליטית גוברת על המנהיגות, על האחריות, לצערי יגיעו לפתחנו עוד ועוד אסונות. כשהממשלה לא לוקחת אחריות על האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה, אז אין מה להתפלא שבמשמרת הבאה של אותה ממשלה מתרחש גם האסון הביטחוני הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. תודה רבה.
260 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.