הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (הארכת כהונה של הרבנים הראשיים לישראל ושל חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל) (הוראת שעה) (תיקון), התשפ"ד–2024

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, מזה שבוע אני מקבלת שיחות מוטרדות, גם פוגשת אנשים ששוהים איתי במלונות. אנחנו, העקורים שנמצאים כבר ארבעה חודשים מחוץ לבתים, המפונים קוראים לנו, ובכל שבוע עולה איזשהו ניסיון איך מחזירים אותנו לבתים שלנו. בכל פעם אנחנו רואים איזשהו מתווה: אתם תחזרו כנראה בתחילת מרץ, נשלם לכם 200 שקל ליום, וב-200 שקל האלה אנחנו כנראה נקנה את הביטחון.

אז אני רוצה להודיע פה: זה לא יקרה. זה לא יקרה משום שב-28 בינואר עוד ירו על שדרות, ואתמול היה על יד מרדכי. אז אני רוצה לשאול אתכם: האם רק המספרים הכספיים, רק התקציב, זה מה שמעניין אתכם? האם מישהו חושב שאנחנו – העקורים, המפונים – נהנים לשהות בחדר כל היום, שזה מה שאנחנו רוצים? האם אתם מעלים על דעתכם מה קורה במלונות האלה? אתמול התקשר אליי אבא ושאל אותי: תגידי, דבי, נתנו לנו 1,000 שקל לפני חודש ו-1,000 שקל לפני חודשיים, אמרו לנו שיהיה לנו איזשהו תקציב, כי אנחנו כל היום במלונות. אז נכון, יש לנו מיטה, נכון שיש לנו אוכל שלא תמיד אנחנו אוכלים. אני עברתי מתל אביב לאילת משום שלילד שלי עם צרכים מיוחדים לא היו פתרונות בתל אביב, אבל אני הגעתי מעיר גשומה, אני עברתי לאילת – חם שם, אני צריך לקנות לו בגדים. את ה-1,000 שקל האומללים האלה לא יכלו לתת לנו? האם מישהו בממשלה הזו חושב שמיטה ואוכל – מזה מתקיימים אנשים? אותם עקורים שהיו רגילים אולי קצת לחיי חברה, אולי לקחת את הילד לקולנוע, אולי לצאת לטייל איתו, אולי אפילו לקנות לו פיצה – לא מגבים אותם?

ועכשיו, מה התוכנית? להחזיר אותנו. כבוד היושב-ראש, אתמול בערב פגשה אותי סבתאל'ה כמעט בת 80, היא יחד איתי במלון שאני נמצאת בו. היא באה אליי, ובגלל שאני חברת כנסת הם חושבים שיש לי תשובות. אין לי תשובות. ואז היא אומרת לי בפחד: תגידי, מה, זה נכון שאנחנו עוד מעט חוזרים הביתה? אמרתי לה: תראי, מסתמן. לא, אני לא הולכת. אמרתי לה: ומה תעשי? אני לא יודעת, אני לא הולכת, אני מפחדת. ואני עומדת מולה, כבוד היושב-ראש – הבית שלי היה מוקף מחבלים, וכמעט רצחו לי את הילדה, ואני מרגישה בדיוק כמוה, אבל אני לא אמיצה להגיד לה: תשמעי, אני פוחדת יותר ממך.

אז אני רוצה לקרוא לממשלה הזו: אנחנו, לא קונים אותנו בכסף, לא בהטבות, לא ב-200 שקל. קחו את זה בשבילכם. תנו לנו ביטחון, ואנחנו נחזור לעיר שלנו כמו גדולים. אנחנו רוצים, ונחזור להיות שם. תודה.