קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הסמל המרכזי של ההפגנות הוא האגרוף, האגרוף הקמוץ. אצבעות נוקשות וצמודות ללא מרווח, ללא חלל ריק. אגרוף קר השש אלי קרב ומבקש להלום. אבל, חבריי חברי הכנסת, זו לא הפעם הראשונה שהיד משמשת כסמל מרכזי בשמאל. יד נוספת הופיעה מול ארגוני הטרור והמרצחים הערבים. אומנם לא הייתה זו יד קפוצה ונוקשה, לא יד המוכנה לקרב אלא יד מושטת לרווחה; יד מעודנת, יד מחבקת, יד פתוחה וחמימה. "תנו לשמש לעלות", אמרתם.
מדוע? למה כאשר אתם ניצבים מול גדולי הרוצחים של עמנו היד שלכם מושטת לרווחה, במוכנות לפשרה אחר פשרה אחר פשרה, תוך הטפה על האומץ הנדרש לשלום? לעומת זאת, במחלוקות בתוך המשפחה – רק אגרוף קמוץ. למה כאשר מדובר ברוצחי יהודים והתומכים שלהם, הלב שלכם נפתח בהכלה? פתאום אתם רואים את המורכבות של המציאות, את מספר נקודות המבט, את הנרטיבים המגוונים, אבל כאשר מדובר במאבק נגד יהודים, במאבק נגד האחים שלכם – אין נרטיבים מגוונים, אין כמה נקודות מבט; פתאום מחנה השלום כבר לא עייף ממלחמות ומוכן למלחמה חסרת פשרות; לפתע אין מורכבות, אין ויתורים כואבים. המציאות נפרסת כשהיא לגמרי בצבעים שחור ולבן, והכול אצלכם הפך להיות פתאום דיכוטומי לחלוטין.
אני כאן כדי לשאול אתכם: למה שלא פעם אחת, מול האחים שלכם, היונה עם עלה הזית, שכל כך הרבה פעמים דיברתם עליה – פעם אחת היונה הזאת לא תופנה כלפי האחים שלכם? תודה רבה.
218 מילים של צבי ידידיה סוכות. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.