קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אלה ימים טעונים, כולם בעצבים חשופים, ובלב מבעבעת חרדה עמוקה לגורל השותפות שלנו כאן. כמו רבים אחרים בארץ הזו, בליבי יש תקווה שהחקיקה החד-צדדית תיעצר, שאנשי המילואים ימשיכו להתנדב ולשרת ביחד בלי קשר למחלוקת הפוליטית, ושכולם יעמדו בצורה ברורה מול כל ביטוי של שנאה. ישראל ממש מבעבעת משנאה. מה שהכי מפתיע וכואב הוא הפעמים שבהן מי שמדברים בשם היהדות מפיצים שנאה. שוב ושוב שרים וחברי כנסת עולים לבמה הזו ומדברים בשם דאגתם לזהותה היהודית של המדינה. הם עושים זאת במילים רושפות שנאה, בהטחת עלבונות אישיים ובביזויים של בני האדם וקהילות. אבל אולי צריך להגיד את המובן מאליו: שנאה ויהדות לא הולכות ביחד. מי שזורע פירוד, מגדף ומנאץ, לא מרומם את היהדות, אלא מטביע אותה בביבים; מי שנזעק על אובדן הצביון היהודי של ישראל אך עושה זאת בדרך של שנאה, עובר על הצו של "לא תשנא את אחיך בלבבך".
מדי יום שני עולה לכאן השר אמסלם למופע שכבר קיבל את הכינוי "המופע של אמסלם דוד בשני", תוקף באופן אישי ומעליב דמויות שונות. מה הטעם לזעוק על זהותה היהודית של המדינה בדרך של שנאת אחר והלבנת פני אדם ברבים? המסורת היהודית מאוד חדה בעניין הזה: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". ובמקום אחר בגמרא: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". מי שצועק את זהותה היהודית של המדינה אך בדרך של הלבנת פני אדם ברבים, לא מייצג נאמנה את היהדות; מי שמבזה אחרים ואינו נוהג ב"ואהבת לרעך כמוך", מחמיץ את אחד מעיקרי היהדות. אפשר וחשוב לנהל את המחלוקות, ואני מבין שהדברים בוקעים מעומק הלב ויושבים על צלקות ישנות וכאבים שנצברו, אבל שלא יהיה זה בדרך של ביזוי, לעג ושנאה.
יש רבים שבוחרים ללעוג ולבזות. היה למשל חבר כנסת שבשם היהדות הסביר שהקהילה הלהט"בית מסוכנת מאויבינו המרים ביותר, עד כדי כך. התכווצתי בתוכי פעמיים גם משום הפגיעה והעלבון במי שאורח חייו ואמונתו אחרים, וגם משום שזה נאמר כביכול בשם תורת ישראל.
לפני כמה חודשים העיתונאי יאיר שרקי חצב מתוך ליבו מילים במתח הזה שבין דת לבין אהבה, ואמר: "אני אוהב בנים ואוהב את הקדוש ברוך הוא. את ההתנגשות שבין ההעדפה המינית הזאת לבין האמונה אני חי כל הזמן. יש כאלה שפתרו לעצמם את הקונפליקט בכך שאין אלוהים, אחרים מסבירים שאין הומואיות. מבשרי אני יודע", כך אומר שרקי, "ששניהם קיימים, ואת הסתירה הזאת אני מנסה ליישב בתוכי בכל מיני דרכים. אלו דברים שבין אדם למקום". כך אמר שרקי. ההתנגשות שבין אהבתו לגברים לבין מה שלימדו אותו – בין מה שכתוב בתורה, שאותה הוא גם אוהב, למה שחינכו אותו שהיא דרך אלוהים, שגם אותו הוא אוהב – קשה וכואבת ומלאת ייסורים. שרקי העיר על האפשרות האנושית הזו לתת מקום שלם ושווה לכל אדם באשר הוא. גם כשיש מתח וקושי הלכתי אמוני, שאינני מתכחש אליו, לא מגיע למישהו לשקוע בתוך ייסורים. כל אדם זכאי לחיות חיים שלמים ומלאים מבלי להיכנע לייאוש; להיות אדם שמחזיק גם באהבת בנים וגם באהבת אלוהים, בשפתו של שרקי. זה קשה במיוחד בחברה הדתית, אבל זה לגמרי אפשרי, כי הרי גם את זה אומרת היהדות: "חביב אדם שנברא בצלם" – כל אדם.
בכל מקרה, ההכרעה שלי ברורה: כל אלה הם דברים שבין אדם לאלוהיו. כחברה צריך לקבל, לכבד ולהימנע מכל אפליה ופגיעה. בדיני נפשות מדובר. יותר מדי פעמים חברי כנסת ממיטים בושה על היהדות ועל הדת. מעשיהם לא ירבו יהדות בישראל, רק ימעטו בה; לא יקרבו, אלא ירחיקו.
כמה עצב נמלאתי מול הפרשנות הצרה והפוגענית של היהדות. לפעמים יש כל כך מעט יהדות בשם מי שמדבר בלי סוף על היהדות. היהדות גם קושרת בין הציווי לאהוב את רעך לבין מצוות קידוש השם. בעצם, מי ששונא את חברו, עולב בו ומבזה אותו, לא חוטא רק כלפי אותו אדם, אלא חוטא גם כלפי אלוהים. בכל פעם ששמעתי חברי כנסת שמדברים בשם היהדות בצורה מכוערת, נקמנית ומתריסה, נזכרתי בגמרא, במסכת יומא, שמדגישה כי חטאם של המתדיינים בצורה פוגענית כפול – כלפי הנפגע וכלפי הקדוש ברוך הוא; כל מי שמדבר בנחת ומכבד את רעהו – מצוותו כפולה.
במסכת יומא כתוב: "ואהבת את ה' אלוקיך שיהא שם שמיים להתאהב על ידך". אבל מי שאין משאו ומתנו באמונה, ואין דיבורו בנחת עם הבריות – מה הבריות אומרות עליו? "אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה. פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו". מי שלא אוהב את אחיו, גם אם הוא חלוק עליהם – גם פוגע בהם וגם נמצא מחלל שמיים. איבדנו את היכולת לנהל מחלוקת נטולת שנאה, לנהל ויכוח שאין בו הטחת עלבונות אישיים. כל המדינה על הקצה. כולם זועקים מנהמת ליבם, ויש ערך להקשיב לכאבים כולם. אבל גם בתוך הסחרחורת האיומה שבה אנו מצויים צריך לקיים שיח בלי שנאה, להימנע מלרמוס זה את זה. מי שמדבר על אחדות ועל היותנו אנשים אחים, לא יכול לטפטף רעל ולזרוק בוץ. זה פשוט לא הולך יחד.
האר"י הקדוש היה פותח את תפילתו בכל בוקר במילים: "הריני מקבל עליי מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך', והריני אוהב כל אחד מבני ישראל כנפשי ומאודי". אולי ראוי היה שכל מי שעולה לבימה הזאת, בוודאי בפתח השבוע הסוער הזה, יפתח את דבריו בדברים אלה. תודה רבה.
815 מילים של חילי טרופר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.