קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כן, אני אוריד. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. יש איזה עניין שאני חושבת שכל יושבי המליאה הזאת מימין ומשמאל יסכימו איתו, וזה שאחד הדברים הכי קשים בתפקיד שלנו, אם לא הקשה ביותר, זה לבקר משפחות שכולות שלפני כמה שעות או לפני כמה ימים מת להם האבא או הבת או הילד. אני רוצה להראות לכם תמונה.
אז אני אסתכל בה. אתמול ביקרתי בעלי, ביקרתי שתי משפחות שאיבדו את יקיריהן. אני רוצה להתמקד באלישע. אלישע היה ילד שובב מאוד. אימא שלו, רעות, שישבה מולי, התהדרה בזה שאלישע הגיע להישג שאף אחד אחר לא הגיע אליו – הרבה אנשים נושרים מבית הספר, אבל אף אחד לא הצליח לנשור מבית הספר כבר בכיתה ד'. הוא היה ילד שקט, הוא היה ילד בודד, הוא היה ילד שאבא שלו אומר שלא הסתדר חברתית ואימא שלו אומרת שהייתה לו רגישות חברתית יוצאת דופן – ושניהם בעצם התכוונו לאותו דבר. אימא של אלישע אמרה עליו שהוא כמו פרוז'קטור – כשהוא היה נכנס לחדר, הוא האיר אותו באור ענק, והוא נשאר בחושך. אלישע היה נער וילד שראה והרגיש את הסיטואציה החברתית על בורייה. הוא היה כל כך רגיש לניואנסים החברתיים, כל כך רגיש לאנשים אחרים, ומרוב הרגישות הזאת הוא התקשה להסתדר.
חבר'ה, אני מדברת פה על נער בן 17 שמצא את מותו בפיגוע. אולי אפשר לכבד ברגע של שקט לכבוד הנער הזה?
כשאלישע היה בן 11 הוא הכיר את מעיין מהיישוב, והם נהיו חברים. העניין הוא שאף אחד לא ציפה שהסיפור החמוד הזה של אהבת ילדים יימשך שנה ועוד שנה ועוד שנה, ככה שש שנים אלישע ומעיין ביחד. באיזשהו שלב האימהות של אלישע ומעיין התחילו קצת לחשוש וגם ניסו קצת לקרר: אתם עדיין ילדים, זה לא באמת רציני. אבל אלישע ומעיין היו בשלהם.
ככל שאלישע גדל, ככה הרגישות החברתית שלו הלכה ופחתה, וככל שהוא גדל הוא פתאום מצא את עצמו עם יותר חברים, עם יותר אומץ חברתי, יותר פתוח, פחות חושש. ואז הוא התחיל לעבוד בחומוס אליהו בעלי. הוא עבד שם כמה חודשים, והוא אמר לעצמו כל הזמן: היום האחרון שאני עובד בו הוא היום האחרון של הלימודים. מייד אחר כך אני יוצא לחופש. הוא רצה לשרת בעוקץ, אבל אז הוא ראה ישיבה, וחשב לעבור שנה בישיבה הזאת ואז להתגייס. בכל מקרה היה ברור לו שהוא יהיה חייל קרבי. הוא הגיע למשמרת האחרונה שלו בחומוס אליהו בעלי.
כשאלישע קרס מהירי, חנה, שעבדה איתו באותה משמרת, נפלה יחד איתו. היא לא נפגעה, היא פשוט נפלה יחד איתו על הרצפה. היא חטפה את הטלפון שלו וברחה לחפש מקלט. בעודה בורחת היא לא הצליחה לתפעל את הטלפון, כי לא היה לה את הקוד, אז היא יכלה לעשות רק שיחות חירום, ולכן היא התקשרה למשטרה ולמד"א.
בזמן שחנה מתחבאת עם הטלפון של אלישע ומתקשרת למד"א ולמשטרה, רעות, אימא של אלישע, שומעת שהיה פיגוע ירי במקום שבו הבן שלה עובד, והיא עושה מה שכל אימא הייתה עושה בזמן מצמרר, בלתי נתפס, מבעית שכזה: היא מתקשרת לבן שלה. רצה האל והטלפון היה תפוס, כי חנה בדיוק מזמינה משטרה. רעות נושמת לרווחה, כי היא אומרת לעצמה: תודה לאל, זה לא הילד שלי, הילד שלי ניצל. אבל אז היא מתקשרת שוב, ואין תשובה; היא מתקשרת שוב, ואף אחד לא עונה; היא מתקשרת שוב, ואף אחד לא עונה.
אין דבר יותר גרוע להורה מלאבד ילד. אתמול הייתי אצלם בבית. הם זוג צעיר להחריד. אתה רואה אותם בפעם הראשונה, אתה מביט בהם – זה לא יתואר, לא יתואר שהם הורים לנער שעומד להתגייס או-טו-טו. הם סיפרו לי המון אנקדוטות על אלישע. אני מרגישה שאני מכירה את הבחור היפהפה הזה. אני כל כך מצטערת שאני לא יכולה להראות לכם את התמונה של עלם החמודות הזה, של הילד הטוב הזה, של מלח הארץ הזה. אבל בין אנקדוטה לאנקדוטה פתאום המבע שלהם השתנה, ואתה רואה שלשנייה אחת הם מעכלים, פתאום הם מעכלים מה קורה, ופתאום האימה והדוק הזה של האבל נוחתים להם על העיניים, ואז עוד פעם אתה רואה שני אנשים שלא התחילו לעכל את הגיהינום שהם נשלחו אליו.
אני ישבתי מולם ואמרתי: תודה לאלוהים שיש לזוג הזה את מתנת האמונה, כי במצבים כאלה מתנת האמונה היא הדבר היחיד שמחזיק אותך בין שיגעון לבין איכשהו להמשיך בחיים נורמליים. ובכל פעם שהם מדברים על אלישע, יושבים האחים הקטנים שלו ומכל סיפור הם צוחקים; צוחקים קצת בשביל עצמם, אבל צוחקים גם קצת בשביל אבא ואימא, כי כולם שם במשפחה יודעים לאיזה מקום הם הולכים אחרי שתסתיים השבעה.
הבית של אלישע הוא בית שיש יותר מדי כמוהו בהתיישבויות. יותר מדי אנשים שם מאבדים את הילדים, מאבדים את ההורים. אימהות נוסעות עם ילדים ואבנים מושלכות עליהם; אימהות נוסעות עם ילדים ויריות נורות עליהם. אנחנו מדברים על פלח אוכלוסייה לא קטן שחי בפוסט-טראומה מיידית, תמידית, בלתי נסבלת – והם איפשהו מעבר להרי החושך, הם איכשהו לא באמת חלק מאיתנו. אבל הם המגן האנושי שלנו, כי אם הם לא יהיו שם, הפיגועים האלה היו מגיעים למרכז בשניות. אל תשלו את עצמכם שלא.
אל תשלו את עצמכם שלא. זה נכון להרבה מקומות. כולנו אחד. פריפריה, תל אביב, התנחלויות – כולנו אחד – –
אני אסיים בדבר אחד: בערוץ 13 לוקח כתב סרטון של נער פלסטיני רעול פנים ומעמיד פנים בתוך הסרטון, בתוך הכתבה בערוץ 13, שמדובר במתנחל יהודי, ככה הוא קורא לזה, במתיישב יהודי. די להתיר את דמם של האנשים הטובים האלה. הם המגן האנושי שלנו. הם עוברים שנים איומות של פגיעה. הם חזקים.
ולכל המתיישבים אני רוצה לומר מכאן, ממליאת כנסת ישראל: תודה רבה לכם על האומץ, על הגבורה, על אורך הרוח, על ההקרבה. אתם מלח הארץ. תודה רבה.
889 מילים של גלית דיסטל אטבריאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.