קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, נאמר "אל תשאל – למי צלצלו הפעמונים / לך הם צלצלו". כך צריך לחיות, כאילו כל נטל העולם עליך.
אני מציע לכולנו בימים, בשבועות, בחודשים של מבוכה, כאשר לא רק מתיחות ומדון שולטים אלא באמת המציאות היא סבוכה – אני כאיש אופוזיציה לא מתיימר ולא רוצה לומר שכל הקשיים וכל האתגרים הם תוצר של ממשלה, של קואליציה, אבל מה כן צריך לעשות? מה שאפשר לעשות.
אשר לחוק המדובר, הוא חוק שאני מבין, אני יכול להבין כראש רשות לשעבר, כמי שהיה סמוך על שולחנו של שר הפנים, או משרד הפנים והמנכ"ל, ומבין את הדילמה הקשה של מה שקורה בעיר שמיטלטלת במשך שנים ארוכות ומתקשה לייצר לעצמה ממקורות עצמיים את ההנהגה שלה. אני מבין את הבעיה. אבל אנחנו אומרים לעצמנו שהמדינה שלנו, אדוני היושב-ראש, היא גם יהודית וגם דמוקרטית. זאת אומרת, אני עושה איזושהי השלכה – אנחנו מבקשים שהערכים שלנו יהיו ערכים מסוג מסוים, וההתנהלות שלנו תהיה גם היא מסוג מאוד מסוים. הייתי אומר שאמת המידה המרכזית היא הוגנות, שוויון הזדמנויות, ובמקרה הזה אני חושב שברי לכל מתבונן שמדובר בסוג של עקיפה בתור.
מותר לכל אחד להתמודד. בלתי סביר בעיניי, אדוני היושב-ראש, שמי שקיבל כפיקדון, ללא מכרז, ללא בחירות, את ראשות העיר, או את המוקד הזה, מפני שהעיר זקוקה לסיוע, יקבל פטור ויעקוף את כל המתמודדים האחרים. וזה בלי לדבר על כך שזה פרסונלי, שזה מוחל מיידית; בוודאי דובר על כך. את החוק הזה צריך לא לקבל, ועם זאת, למצוא פתרונות נקודתיים לעיר האמורה. תודה רבה.
242 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.