הצעת חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 17), התשפ"ג–2023

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, השתתפתי היום בטקס החשוב שנערך מדי שנה ליד אוניברסיטת תל אביב לציון הנכבה – פשע הנישול, ההשתלטות העוינת והחורבן שעבר ועודנו עובר העם הפלסטיני במולדתו בידי התנועה הציונית, ומאז 1948 בידי מוסדות המדינה. למעלה מ-750,000 פלסטינים, כפריים ועירוניים, נשים, גברים, ילדים וקשישים, גורשו באמצעות סדרה של מעשי טבח, איומים והונאות. מאות כפרים נמחקו, נשים נאנסו, וכל פליט שניסה לחזור תויג כמסתנן ודמו הותר.

הכרה בנכבה, בניסיון למחוק את הלאומיות הפלסטינית ולהחריב את התרבות וההיסטוריה של עם שלם, אינה סותרת את זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה ריבונית או את זכותו של העם היהודי החי פה לממש את הגדרתו העצמית במסגרתה. הגיע הזמן להבין שאין מדובר במשחק סכום אפס, שבו ניצחון האחד מחייב את תבוסתו של השני. נהפוך הוא, הכרה בפשעי הנכבה ופתרון צודק לקורבנותיה הם המפתח לעתיד משותף בארץ הזו, המבוסס על שלום צודק, שלום שמכיר בעוול ופועל לתקנו לטובת נפגעיו ולטובת שגשוג שני העמים.

מדיניות מכוונת של הסתרה בארכיונים, הכחשה במערכת החינוך וצנזורה בתקשורת מובילה לבורות מהונדסת בכל הנוגע להיסטוריה של מחצית מהאוכלוסייה הנשלטת בידי ישראל ושל מיליוני בני עמם הפזורים בגלות. הנכבה אינה אירוע שהתרחש ועבר אלא אירוע חי ומתמשך; פצע כואב אצל מיליוני בני אדם, שממשיכים לסבול מהרס בתים, מהפקעה ומנישול, מהרג ורצח של חפים מפשע.

המדיניות שמאפשרת את השתוללות הפשיעה קשורה אף היא לנכבה המתמשכת, כפי שכתב במחקר פרי עטו לא מזמן פרופ' מנחם הופנונג מהאוניברסיטה העברית – ואני מצטט: כאשר הסייענים או בני משפחתם הסתבכו בפלילים, עובדת הסייענות נזכרת כשיקול לקולא בגזרת העונש או בהימנעות מהעמדה לדין. כך כתב פרופ' הופנונג. כלומר, מדיניות הנכבה ושימורה שזורות בקיום הפשיעה הרצחנית והחסינות של מבצעיה.

תרשה לי, כבוד היושב-ראש, לסיים בשיר קצר של לאה גולדברג, שנקרא "ציפור כתומה". היא כותבת בשיר היפה הזה כך: "על פני אחת הגבעות / מתעופפת ציפור כתומה / שאינני יודעת את שמה / אבל עצי הזית מכירים אותה / והרוח רודף אחריה ושר: / פה ביתך. // בעיני ילדה ערבייה / במבואות הכפר ההרוס / מרחפת ציפור כתומה / שאינני יודעת את שמה". תודה.