קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, "להתראות בסבב הבא", זה הכיתוב אשר תלוי על אחד הגשרים על כביש 6 שקיבל את פניהן של מאות משפחות בדרכן חזרה ליישובי העוטף ולשדרות. אותו כיתוב קיבל גם את בתי, נכדיי וחתני בדרכם חזרה לקיבוץ כפר עזה.
אדוני הנכבד, המציאות שעוברים אנשי העוטף והדרום בכלל – ובכלל אני חושבת שבסבב הנוכחי טעמו את זה גם הרבה ערים מעבר – מעלה חשש ודאגה למציאות, לאן פנינו מועדות. התראיינתי לא מעט, וקצת תהיתי: למה צריכים לשאול אותי אם אני תומכת מהאופוזיציה בסבב הזה? ואני רוצה לומר לאדוני שאני תומכת בביטחון שלנו, בשקט שלנו, באפשרות שלנו לגדל ילדים ונכדים בצורה תקינה, ללא משברים, ללא חוויות של פוסט-טראומה.
הרי אדוני, כשמוציאים הודעה, כשבתי מקבלת הודעה שהיא צריכה להתפנות מקיבוץ כפר עזה, אז יש לה אולי מספר שעות שבהן היא צריכה לארוז מה שהיא יכולה בתיק. ואני לא רוצה לדבר על הטראומה של המעבר מהקיבוץ עד שמגיעים לחוף המבטחים – במקרה הזה הם התפנו לקיבוץ האון. ולשמוע ולראות את הנכדים שלי רק דרך האפליקציה בטלפון, ולראות כמה הם מפוחדים וכמה הם מבקשים ישועות. זה פשוט ילדים שגדלים למציאות בלתי אפשרית, מציאות שלצערי תגרור אותם – אנחנו כבר 20 שנים שם. ואני יכולה להגיד לאדוני: גם כשאני יושבת ומישהו טורק דלת, אני מוצאת את עצמי, ככה, מנתרת, או אם יש איזה רעש פתאום. וזה ברור לי, לזה קוראים פוסט-טראומה. ואנחנו לכאורה הדור החסין, אנחנו עומדים בגאווה, אידיאולוגיים – בסוף הדאגה האמיתית היא שאתה ממשיך לשמוע מאנשים בכירים בביטחון שלא יימצא פתרון, וכנראה שלא יהיה פתרון.
ולכן, אדוני, אני חושבת שבגלל שאין פתרון וכנראה שלא יהיה פתרון, המשאבים האמיתיים צריכים ללכת לאוכלוסייה. לא צריך להסתפק בהוצאה לנופשונים של אנשים מסוימים. למשל, העיר שדרות, אז היו קריטריונים, אבל חוץ מהאנשים של הקריטריונים יש אוכלוסייה ענקית שכולם צריכים להתרחק. וזה לא בגלל הנופש, אדוני, זה בגלל הפחד הזה שאתה לא יכול לנהל חיים.
אני יכולה לספר לך סיטואציה שהייתי בבית, טיגנתי שניצל – ארבעה "צבע אדום", כל פעם רצתי. זאת אומרת, פספוס קטן – הבית היה עולה באש, כי אתה אפילו לא מסוגל לחשוב שאתה יכול להפסיק את זה. והחשש הזה, חוסר הידיעה, שלא נדבר על זה שאתה כל הזמן דרוך. ואני אגיד לאדוני, כשאני בכנסת ישראל אני מבסוטית, כי אני אומרת: הגעתי לחוף מבטחים. אבל עם זאת, אנחנו חייבים להבין ולתת את כל המשאבים באמת לילדים, למשפחות, כי בסוף, אדוני, גם כשמפנים אותך זה עולה המון כסף, כי זה לא נגמר. תודה רבה, אדוני.
390 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.