קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אני רוצה לדבר דווקא לחבר הכנסת אמסלם, אבל גם לחברים האחרים מהקואליציה, שבחודשים האחרונים שפכו פה רפש ואמירות קיצוניות על משרתים – כאלה שחזרו וכאלה שלצערנו מצויים בבתי העלמין הצבאיים. הדיון הגדול הזה שמדבר – אני אשמח אם יהיה שקט לדבר.
אני אומרת, אני בחרתי לעלות היום להר הרצל ולפקוד את הקברים של חללי צה"ל לאורך השנים. ואמרתי לעצמי, כשהסתכלתי על הקברים, מה ההבדל בין חלל אחד שמת כל כך צעיר לחלל אחר לידו, שהיו באותו טנק, באותו צוות, יצאו להילחם ולא חזרו? מה ההבדל? שם המשפחה שלהם – של זה שבא ממשפחה ספרדית, מזרחית, וההוא שבא ממשפחה אשכנזית. זה היה רלוונטי בשביל לעמוד במשימה ולהצליח? הם יצאו לקרב, הם נלחמו, וחלקם לא חזרו – הרבה מהם לא חזרו – כי הם יצאו בשליחות המדינה, אותה מדינה שמרשה לעצמה בעת הזאת להפר את החוזה עם האזרחים, שבו יש אזרחים סוג א' וסוג ב'. בבתי העלמין אין אף חלל שהוא סוג א' או סוג ב' – כולם יצאו לבצע את אותה משימה. העובדה שמשפחות שכולות נקרעות ביניהן לקראת יום הזיכרון ולא יודעות את נפשן אם נכון שיבואו פוליטיקאים לבית העלמין או לא זאת עובדה שהושגה אך ורק בגלל קואליציה שלא מבינה את המשמעות של קרע בעם; קואליציה שפורעת את החוזה עם האזרחים ומוכנה לעמוד מול משפחות שכולות ולהמשיך להגיד "אנחנו", "אתם" ו"המחיר", ו"אנחנו עומדים לצידכם" – לצד המשפחות – איך יכול להיות? איך יכול להיות שכשציינו השבוע את יום השואה, במחיר הנוראי והקשה הזה שנדרשנו כעם לאורך הדורות, כל פעם מחדש לחוות כאלה דברים מזעזעים, אנחנו לא מבינים את התפקיד שלנו כפוליטיקאים בעת הזאת, לייצר אחדות?
אז אמסלם מקבל פרס והולך להיות שר במקום שבו הסמכויות רבות ומגוונות, ממניעים פוליטיים שלא קשורים לשום דבר – לממלכתיות, להבנת חשיבות האחדות, להבנה שלקראת יום הזיכרון הזה, במקום להגיד שאין חקיקה כזאת מפלה, ששומרים על החוזה של מדינה יהודית ודמוקרטית, הפרתם כל בסיס לחוזה – –
308 מילים של אורנה ברביבאי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.