קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני מתקשה להגיב על ההצעה שעלתה פה, ולא קורה לי הרבה פעמים שאני מתקשה להגיב. אני מכבד את השר דודי אמסלם, אבל מרוב מינויים והעברת סמכויות והעברת תקציבים והעברת רשויות כל שני וחמישי, אני כבר לא יודע למה אנחנו כאן. פתיחה של עוד שורה לשרים ועוד שורה לשרים, שכובשים שטחים מכיסאות חברי הכנסת – לא יודע לאן נלך. אני מציע שנשמור את ההתייחסות שלנו לדברים האלה לימים אחרים. עד עכשיו, כל משימה שתוטל – בהנחה שיתאמצו מאוד לעשות לטובת מדינת ישראל בזמנים הקשים האלה – נחיה איתם.
אבל אדוני היושב-ראש, אנחנו מסתובבים בימים האלה בין ימי זיכרון – בין יום השואה ליום הזיכרון – עם מועקה נוספת. צריך לומר ביושר, הימים האלה הם תמיד ימים שבהם רובצת עלינו מועקה כאזרחי המדינה הזאת, בין שני ימי הזיכרון הקשים האלה כל כך, אבל אי-אפשר להתעלם מזה שהשנה אנחנו נמצאים במועקה הרבה הרבה הרבה יותר כבדה. אני הולך במקומות האלה ואני פוגש אזרחים, אבל אני פוגש גם חברי קואליציה, שרים, חברי כנסת מהקואליציה, ואני שואל אותם: תגידו, למה? למה? למה היה צריך את זה? מה היה כל כך רע במדינה שהיינו צריכים את המהפכה, הפוגרום – כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה. למה בקצב הזה? למה בדורסנות הזאת? למה במחיקת המוסדות האלה? תגידו, זה היה שווה? לא ראיתם את התמונה קודם?
אמרנו לכם פה מעל הדוכן, 80 פעם אמרתי: לא נצליח לתקן את זה, גם לא בפשרה אחת – לא את המצב החברתי, לא את המצב הערכי, לא את המצב הכלכלי ובוודאי לא את המצב הביטחוני. אז למה? למה עשיתם לנו את זה? אתם הממשלה, לא כפרנו, אתם נבחרתם. למה? למה?
אני אומר עוד פעם ואני קורא גם עכשיו: אין מנצחים. ההפוגה הזאת היא לא ניצחון של האופוזיציה. אני אומר את זה מעומק הלב. ההפוגה הזאת היא אולי ניצחון של רוב מוחלט של העם, גם כאלה שהצביעו לממשלה הזאת. אומרים: אוקיי, אולי אנחנו צודקים, אולי צריך מהפכה כזאת, אבל אנחנו כן מבינים את המחירים החברתיים, הביטחוניים, הכלכליים, ולכן נעצור. ואנחנו לפני יום הזיכרון.
אני קורא לך, אדוני ראש הממשלה, עם כל הדיונים האלה של כן לבוא לבתי העלמין או לא לבוא – נדבר על זה, אבל בשלב הזה כן תודיע שזה נעצר, לא מוכן לקריאה שלישית או רביעית או חמישית. זה פשוט נעצר. נחזור לנשום כחברה, נעביר את יום הזיכרון ויום העצמאות, ונמשיך להתווכח כמו שצריך בפרלמנט. תודה, אדוני.
381 מילים של אלעזר שטרן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.