קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אתמול בעצרת הנעילה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה אמרה נשיאת העליון חיות, בין השאר בהקשר של לימוד שצריך ללמוד ממאורעות השואה, שעלינו לעמוד על זכויות הפרט. ראשית, הרמיזה כאילו היא וחבריה מיישמים את לקחי השואה במאבקם כנגד תיקון מערכת המשפט וכנגד רצונה של הקואליציה להשיב את האיזון בין רשויות השלטון בישראל למקומו הראוי לו, היא בוטה ומטלטלת. זוהי זילות של השואה ואפילו הכחשתה במובן מסוים, כי אם מגמדים את השואה ומשמעותה לענייני דיומא, אז אין להתפלא אם בעיני הדור הצעיר היא כבר לא תיחשב כדבר כל כך ייחודי ומזעזע.
אבל מעבר לכך, יצירת הקשר בין ימי שואה לבין זכויות הפרט היא במקרה הטוב עלבון לאינטליגנציה. האם זו הייתה הבעיה בשלטון הנאצי וביישום הרצחני של האידיאולוגיה האנטישמית שלו? האם חוקי נירנברג, פרעות ליל הבדולח, הקמת הגטאות והשמדת מיליוני היהודים במחנות היו בסך הכול בעיה של זכויות הפרט? הרי את הנאצים הארורים לא עניין פרט זה או אחר, הם כינסו לעיסה אחת של סבל וייסורים את המשכיל ממערב אירופה ואת החרדים ממזרחה, את הציונים, את המתבוללים, את האשכנזים מצרפת ומפולין ואת הספרדים מיוון ומתוניס. הרי הצורר, יימח שמו, העמיד את עצמו ואת העם היהודי, מייצג האמונה והמוסר, כשני צדדים של מאבק על העולם ועל האנושות.
מדינת ישראל לא קמה כדי לפתור את בעיית זכויות הפרט של היהודים, ובטח לא את אלה של מיעוטים כאלה או אחרים, בדיוק כפי שהיא לא קמה כדי להיות בסך הכול הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. מדינת ישראל קמה כמדינה יהודית, כדי שעם ישראל יוכל לממש בדיוק את מה שהצורר כל כך חשש ממנו – לגאול את עצמו ואת האנושות כולה ולהביא את אור המוסר והאמונה לעולם. לכן הלקח מהשואה הוא לא לחלל את זכרה כחלק ממאבק על שלטון האליטות ומניסיון לכפות אג'נדה פוסט-מודרנית על מדינת ישראל, אלא דווקא לחזק את זהותה היהודית של המדינה ולקדם אותה להיות מה שנועדה לו. תודה רבה.
304 מילים של אבי מעוז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.