קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, קודם הייתה כאן חברת הכנסת פנינה תמנו שטה, והיא דיברה על המשפחה שלה. אז אמרתי, במקום להקריא לכם נאום שהכינותי, חשבתי לדבר קצת על הממשלה הנוכחית ואיך זה מתחבר אליי ולעולם הפרטי שלי. אימא שלי חצי סורית-חלבית וחצי טורקייה. כשהם עלו לארץ שמו אותה בכיתה של המזרחים. הייתה כיתה לאשכנזים, הייתה כיתה למזרחים. ישר שמו אותם במעברות בנס ציונה. אבל בגלל שהיא הייתה מחוננת, אז אמרו לה – היא הייתה ממשפחת סעדה; סעדה פה חושב שהוא הסעדה היחיד בכנסת, אבל לא, אני סעדה פה, והייתי פה לפניו – שמו אותה בכיתה של האשכנזים.
– – של האשכנזים, כי הייתה מחוננת. אבא שלי, יליד פולין בוורשה, לא נשארה לו כל כך משפחה, כי כל המשפחה נספתה בטרבלינקה. אבל כשאני שומעת את חברי הממשלה, ובמיוחד אותך, מר אמסלם, אני חייבת להודות שזה לא כל כך ברור לי איך אתם קוראים לצד שלם, שזה בעצם צד שלם של הציבור, "גזענים", "אשכנזים פריבילגים". אני לא מבינה מאיפה זה מגיע ולמה זה מגיע. אתם רוצים לבוא ולדבר על עיירות הפיתוח, דברו על עיירות הפיתוח. אתם רוצים לדבר על הפריפריה, דברו על הפריפריה. לבוא ולספר שיושבים בצד הזה אשכנזים – אפשר לחשוב שזה משהו רע, כן – או פריבילגים, מה זה השטויות האלה? אני חצי-חצי. אני חצי-חצי שגאה בהיסטוריה של שני הצדדים שלי. הממשלה הזו, וממשלת הליכוד, אגב, בכלל – ואני אומרת את זה בצער כי הייתי חלק מהליכוד – במשך שני עשורים רק קיבעה את העובדה שבני דודים שלי מרגישים את הצורך לשנות שם משפחה בגלל מקצוע, שאולי לא יקבלו אותם לעבודה כזאת או אחרת. אבל זו מציאות שאתם קיבעתם וממשיכים לקבע אותה. למה? כי כנראה אתם חושבים שזה מה שמשאיר אתכם בשלטון, כי אז עולה אדון אמסלם ומתחיל לצעוק כמה כולם פה מקופחים, כמה אלה גזענים, כמה אלה אשכנזים, כמה אלה הלא-בסדר; "הם", "ההם"; לא העם שלו – "ההם". וכל יוצאי ספרד והמזרח בשני העשורים האחרונים, במקום לספר על הפאר, על ההדר, על הספרות ועל התרבות המפוארת של יהדות ספרד, כימַתֶם את כל התרבות הזאת, בשני עשורים של שלטון, ל"כפיים". ואת זה אתם עשיתם ולא אף אחד בצד הזה. הצד הזה עשה את זה. אז אני חושבת שהגיע הזמן להפסיק עם זה – כי יש דעות לחוד, יש פוליטיקה לחוד, יש אידיאולוגיה לחוד, הכול בסדר; לא לגעת לא בעדה ובעיקר לא בגזענות. זה לא ראוי. זה לא ראוי.
לא, אבל אתה יודע מה? זו בדיוק הגישה. אתה יכול להגיד שאתה לא מסכים עם הדעות שלי. אתה לא יכול לבוא ולהגיד שאני גזענית. אתה לא יכול להגיד לי שאני גזענית.
אתה לא יכול לספר על האנשים שיושבים פה שהם גזענים.
אתה גם פוגע בשאר עם ישראל, מקבע את הקיפוח – אתה גם מקבע את העוני, אבל זה כבר נאום אחר – – –
ואתה יודע, אני חושבת שהציבור בישראל תופס את הראש ואומר: מה הוא רוצה ממני? אני סעדה, אני וקנין, מה הוא רוצה מהחיים שלי? תתחיל לעבוד למען הציבור.
481 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.