קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים כאן בימים ארוכים, בלילות ארוכים של דיונים שלא מסתיימים. אתם יודעים, דמוקרטיות מתות בחושך, כתבו בוושינגטון פוסט. אני חושבת שאצלנו זה די באור יום מלא, לעיני כולם.
אני אתחיל שוב. אני אומרת שיש ביטוי שנכתב: דמוקרטיות מתות בחושך. אצלנו, אני חושבת שכל מה שקורה כאן, כל יום שעובר כאן – באור מלא לעיני כולם יש פגיעה אנושה בכללים מאוד מאוד בסיסיים.
רק היום קיבלנו העתק – בתקשורת, כמובן – מהצעת חוק שעתידה להגיע לוועדת החוקה שבעצם אומרת שדין אחד לאזרח הקטן ודין אחר לשררה. אין שוויון בפני החוק. אף אחד במדינת ישראל לא יוכל להתערב במינוי של שופטים, במינוי של שרים. זה יהיה בעצם דבר לא שפיט לחלוטין. אני שואלת את עצמי איך זה ייראה. עוד פרק אנחנו מקבלים מהפרקים הנסתרים – בכל יום אנחנו רואים פרק חדש בסדרה "ציון במשפט תיפדה". אין משהו שיותר מרגיז אותי מהשם של הדיונים שמתקיימים בוועדה הזאת, וכל הזמן זה מזכיר לי את המשפטים הנוספים בישעיהו, על שרייך סוררים, על תיאור של שלטון מושחת.
והינה, היום קיבלנו דוגמה, לצערי, עם הצעת חוק מהמקפצה. ואני שואלת את עצמי, איך לממשלה אין בכלל בושה להוציא הצעת חוק כזאת באור יום ולא מתביישים שהציבור יקרא את זה. מה זה אומר? מחר אפשר להביא עבריין סדרתי כשר; אפשר להביא אדם שישב על דברים מאוד חמורים, אדם שעושה דברים לא תקינים. פשוט להפוך את כל הממשלה ואת כל המנהיגות למקום שעובדים בו ויושבים בכיסאותיהם אנשים שלא היו מקבלים רישיון להיות נהגי מוניות; שלא היו יכולים להיות – לא יודעת – מורים; שלא היו יכולים לשבת בדירקטוריונים. ואני חושבת לעצמי איך הגענו למצב של עולם כל כך הפוך שעוד נקרא "ציון במשפט תיפדה" יש חילול השם יותר משימוש בשם הזה למה שקורה כאן?
ככל שאני הופכת ברפורמה הזאת ובהפיכה הזאת, אני מנסה להבין איך זה ייראה, ואני אומרת לעצמי: בואו נדמיין שאני שר. זה לא קשה, הייתי רק לא מזמן שרה, ועכשיו אני מכניסה את עצמי לנעליי בחקיקה החדשה הזאת כשהיא עוברת. קודם כול, נגיד שאני ממונה על תקציבים.
לא, לא, לא. חס ושלום, חס וחלילה. חס ושלום, שלא נלחיץ אתכם, אולי, חס וחלילה, נעסוק בעבודה ולא בסידורים.
באמת, אני אחראית לתקציבים, כמו כל שר שאחראי לתקציבים, ואני אומרת ליועץ המשפטי: אני רוצה לקחת, רחמנא לצלן, כמה מאות אלפי שקלים ולהעביר לעמותה של אח שלי. נשמע מוכר, נכון? לא נגיד שמות. בא היועץ המשפטי, שהוא עכשיו מינוי אישי, ואפשר לפטר אותו בכל רגע נתון, ועמדתו היא רק עצה, ואומר לי: תקשיבי, השרה, זה מה-זה לא חוקי. זה אפילו יכול להיגמר במשהו פלילי. זה לא חוקי. ואז אני מסתכלת עליו, ואני אומרת לו: תקשיב, חמוד שלי, שמעתי, שמעתי את עצתך, היא לא התקבלה ואני מתקדמת. אני עושה את מה שאני עושה. מדובר ביועמ"ש מחוץ למערכת. הוא בעצם לא מודיע לאף אחד, או אולי במקרה הטוב מודיע.
ואז בא האזרח ואומר: אני רוצה לעתור, אני הופליתי לרעה. גם אני רוצה כספים. למה רק לעמותה הזאת? למה לא לעיר אחרת? למה לא לפי קריטריונים שוויוניים?
הוא דופק בדלת של בית המשפט והוא רוצה סעד. ואז אומרים לו: לא לא, אתה לא יכול, כי אם זה נוגע לחוקי-יסוד, אף אחד – בעילה של שוויון, אפליה – אי-אפשר לעזור לך.
יש לי, אל תדאגי. יש לי את כל הנאום של מנחם בגין, שצריך להזכיר פה.
אומרים לו: אנחנו לא יכולים לקבל אותך. את עילת הסבירות ביטלו לנו. דרך אגב, כולנו מינויים של ראש הממשלה, ולכן, אל תחשבו אפילו להביא לנו עבירות שחיתות.
איך מישהו בכלל חושב שיש כאן משהו שהוא לטובת הציבור הרחב? חבל מאוד.
572 מילים של אורית פרקש הכהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.