ציון החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, בטרם אגש לעניין יום כ"ט בנובמבר אני חייב, אדוני היושב-ראש, לציין שבזמן שאנחנו מכונסים כאן במליאה, החלה להסתובב ברשתות החברתיות תמונתו של אותו מג"ד, שעל פניו שפט את החייל לעשרת ימי המחבוש, עם מילות נאצה. אני לא אציין את שמו של אותו מג"ד, רק אציין שהוא זכה לקבל עיטור צל"ש מטעם מח"ט גבעתי על כך שלאחר התקרית הקשה עם הדר גולדין וחברו הוא נכנס באומץ אל המנהרה והוביל את החיפושים אחרי הדר וצוותו. זהו הקצין שהחליט על העונש בהיותו המג"ד. ואני שואל: מי נותן גיבוי לחיילי צה"ל ולקצינים, אלה שמנצלים את הבית הזה על מנת לצאת כנגד אותו מג"ד גיבור, או אלה שמכבדים את שרשרת הפיקוד של צה"ל? מי פוגע בחוסן הלאומי שלנו? מי לא נותן גיבוי לחיילים ולקצינים, השר המיועד לביטחון לאומי או אנחנו, שמבינים שצריך לשמור על המחלוקות הפוליטיות מחוץ לצבא? ואזכיר שאותו חייל שנכנס למחבוש לא רק הביע את תמיכתו בפוליטיקאי כזה או אחר, אלא אמר את המילים – והדברים מתועדים: "אני לא אוהב שמאלנים, אני אשבור לכם את הצורה". אלה הדברים שנאמרו, וסרטונים אחרים מתעדים פעולה של איומים כנגד פעילי חברה אזרחית.

ואם אנחנו מדברים על האירוע הזה, שמעתי כאן חברי וחברות כנסת שלא מכירים את פרטי האירוע, מכנים את אותם פעילות ופעילי חברה אזרחית "אנרכיסטים". אני מכיר אישית שתיים מן הפעילות שהיו שם ונתונות היום להליכים של המשטרה. לא אזכיר כמובן את שמן. הן מלח הארץ – –

– – מקדישות את ימיהן לתמיכה בחברה האזרחית – –

– – ולפעולה אמיצה למען החברה הישראלית.

וחברי הקבוצה הזאת הם יהודים יראי שמיים, שומרי תורה ומצוות, דרך אגב.

הכפשה בלתי פוסקת לא רק נגד פעילי החברה האזרחית, אלא עכשיו הכפשה של קצין צה"ל גיבור ישראל, שקיבל את ההחלטה הפיקודית המתבקשת. אתם פוגעים בחיילי צה"ל; אתם לא מגבים את חיילי צה"ל; אתם מכניסים פוליטיקה. אתם אלה שמחלישים את צה"ל בדיבורים הפוליטיים שלכם – שפה של גיבוי, אבל בפועל מפוררים את הלכידות של הצבא הישראלי.

ועכשיו לעניינו של היום הזה, שהוא בעצם אותו עניין. אדוני היושב-ראש, כידוע לנו, מעגלי הריקודים בכיכרות ביום כ"ט בנובמבר היו חד-פעמיים. מטבע הדברים חג העצמאות שנחוג לאחר חמישה וחצי חודשים תפס את הבכורה הרשמית והעממית כחגה של מדינת ישראל וכחגה של התנועה הציונית לדורות. יום כ"ט בנובמבר נדחק במידה מסוימת לקרן זווית, בדומה לימים היסטוריים אחרים בתולדות המפעל הציוני, דוגמת יום הצהרת בלפור. עם זאת, גם בחלוף 75 שנים מאותו לילה גורלי, מותח ומרגש, מן הראוי שנציין את היום ההיסטורי, הן על מנת להכיר טובה לדור המייסדים והמייסדות והן על מנת ללמוד לקחים ושיעורים מאותה מסכת מופלאה של מעשים חלוציים ומעשים מדיניים שהובילו יחד להחלטה ההיסטורית.

לקח ראשון שראוי שנציב לנגד עינינו הוא ההכרעה הגורלית של הנהגת התנועה הציונית להעדיף את קיומה של המדינה היהודית והדמוקרטית על פני שלמות הארץ וההבנה כי קיומן של שתי קהילות לאומיות באותה חלקת ארץ מחייב בסופו של יום את חלוקתה, למרות שאנו קשורים בכל נימי נפשנו לכל חבלי הארץ וחלקיה. כך היו הדברים ב-1947, וכך הם פני הדברים גם כיום. עתידה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וכמדינה דמוקרטית מחייב את ההיפרדות בינינו לבין הפלסטינים. אמת זו אינה פשוטה, המציאות מורכבת ומדממת, ורק היום קיבלנו לכך תזכורת כואבת. אולם כשם שהתנועה הציונית ידעה לסמן את היעד והכיוון הרצוי וההכרחי גם בימים שבהם הוא נראה כבלתי ניתן להשגה, כך גם החזון בדבר שתי מדינות החיות זו לצד זו, כפי שעוגן בהחלטת כ"ט בנובמבר וכפי שנזכר גם במגילת העצמאות של מדינת ישראל, החזון הזה הוא חזון הכרחי.

לקח שני העולה מתוך החלטת כ"ט בנובמבר הוא ההכרה העמוקה בשילוב הנדרש בין פעולה עצמאית והסתמכותנו על כוחותינו שלנו לבין החתירה להכרה בין-לאומית ולשיתופי פעולה בזירה המדינית והבין-לאומית. החלטת כ"ט בנובמבר הייתה בראש ובראשונה פרי מאמצי היישוב העברי בהתיישבות ובביטחון ומאמצי שארית הפליטה וההעפלה לארץ, בבחינת "אם אין אני לי מי לי". עם זאת, מערש לידתה כתנועה לאומית מאורגנת בהובלתם של בנימין זאב הרצל ושותפיו, הכירה התנועה הציונית בחשיבות ההכרה הבין-לאומית, בקבלת הלגיטימציה לזכותו של העם היהודית להגדרה עצמית ולבנייתם של שיתופי פעולה עם מעצמות, עם מדינות ועם מוסדות בין-לאומיים, בבחינת "וכשאני לעצמי, מה אני".

חתירה זו של הציונות להכרה בין-לאומית לא הייתה רק תרגיל ביחסי ציבור ומדינאות מתוחכמת, היא ביטאה את הרצון להבטיח את עתידו העצמאי והריבוני של העם היהודי ואת השתלבותו במשפחת העמים המודרנית בעת ובעונה אחת. לא בכדי חרתה הציונות על דגלה מיום לידתה עקרונות דמוקרטיים מתקדמים, ובהם גם שוויונן המלא של הנשים בכל ההליכים הפוליטיים והחברתיים, כמו גם ההכרה הבסיסית והיסודית בזכויות האדם ובחובה הקדושה להגן עליהם.

ולבסוף, לקח שלישי ואחרון נוגע גם הוא לשיתופי פעולה – הפעם אלו שבין היישוב העברי בארץ לבין יהדות התפוצות על כל גווניה וזרמיה. שני מנהיגים יהודים נשאו דברים בפני ועדת האו"ם כנציגיה הרשמיים של התנועה הציונית. אתה, חבר הכנסת מעוז, בוודאי לא מכיר את שמו של אחד מהם. האחד – דוד בן-גוריון, מנהיג הציונות הפועלית; השני – הרב אבא הלל סילבר, ראש וראשון לרבני היהדות הרפורמית בצפון אמריקה, מנהיגה של התנועה הציונית האמריקאית ואיש תנועת הציונים הכלליים, ידידו של מנחם בגין שנטה חסד ואהדה לאצ"ל וללח"י. ההכרה היסודית שהגדרתה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי מחייבת כבוד הדדי, שיתוף פעולה והכרה מלאה בין המרכז היהודי בארץ ישראל לבין כל קהילות העם היהודי ברחבי העולם, ההכרה הזו הייתה נכונה באותם ימים, היא נכונה גם היום, ומי שחותר תחת הבנה זו חותר תחת יסודות הציונות.

כך אמר הרב אבא הלל סילבר בדיון הראשון של ועדת האו"ם, שהניחה את הצעת כ"ט בנובמבר לפני המליאה, ובמילים הללו אסיים: "ראוי כמובן שיהיה ברור, ואני מצטער שהודעות שנמסרו בימים האחרונים מפי נציגים מסוימים עשויות לבלבל מה שראוי שיהיה ברור: בדברנו על מדינה יהודית אין אנו מתכוונים למדינה גזענית או למדינה תיאוקרטית, אלא למדינה שתהיה מיוסדת בשוויון מלא ובזכויות מלאות לכל יושביה, בלי להפלות בין דת לדת או בין גזע לגזע, ובלי השתררות או השתעבדות". תודה.