קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, קו אחד מחבר בין היום הזה, כ"ט בנובמבר, שבו מדינות רבות בעולם מכירות בזכותנו ומחליטות על האפשרות שלנו להקים מדינה יהודית בארץ ישראל; קו אחד מחבר אל אותם ראשונים, חולמי ירושלים. משעה שנגזרה עלינו גזרת הגלות וחורבן בית שני, גלה ישראל מארצו, מעטים שמרו על הגחלת פה בקהילות יהודיות בצפת, בחברון, בירושלים, בפקיעין. אבל רוב העם היהודי מתפזר בעולם ועבר דברים קשים מאוד; הקשה ביותר – השואה. בתוך הדבר הזה חלום הדורות המתגלם בפסוק: "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני", ומתגלם בתפילה הקבועה שלנו בגדה בפסח, "לשנה הבאה בירושלים", ומתוך החלום הזה עולים קולות חדשים של תקווה ואפשרות לחזור ולעלות לארץ ישראל. והראשונים שבהם דווקא הגאון מווילנה ותלמידיו, החסידים שעלו בעליית החסידים, ה"אור החיים" – רבי חיים בן עטר – שעלה לארץ ישראל, אחריהם העלייה התימנית, "אעלה בתמר", ולאחר מכן העלייה הראשונה וכלל העליות. בתוכם מבשרי הציונות, שזוכים להגדרה הזאת מתוך העובדה שהציגו מצע מעשי להקמת בית יהודי בארץ ישראל, קלישר והס ואלקלעי ומונטיפיורי והרב אליהו גוטמכר – כל אלה הובילו בסופו של דבר לציונות המעשית המדינית של הרצל, החל מ-1886, ולקונגרס הציוני הראשון בבזל, דבר שהוביל בעבודה קשה מאוד של רבים בציונות להצהרת בלפור, שמכירה בזכותנו על בית לאומי לעם היהודי ב-1917, ולהחלטת האו"ם הנכספת ב-1947, בנובמבר, ובתוך חצי שנה להצהרת העצמאות, שעליה חתומים כלל חברי הכנסת הזמנית, מועצת העם, 30 ומשהו במספר – כ-11 מהם נצורים בירושלים וחותמים לאחר ההכרזה עצמה.
מדוע אני עושה את הסקירה הזאת? ללמדכם שהאויב שלנו הוא בכלל לא אויב חיצוני. לפני שאני עובר לסוגיה הפנימית, אני גם אומר פה לחברי הכנסת הערבים שהגדלות של מגילת העצמאות היא שהיא התייחסה לכל תושביה, וגם ימנים ושמאלנים כהגדרתם בימים ההם של 48' חתמו על מגילת העצמאות: שוויון ללא הבדל דת, גזע ומין, ותהיה לרווחת כלל תושביה. זה מופיע פה איפשהו. פעם היינו מקרינים פה את המגילה ביום הכנסת או משהו – – –
כן, אנחנו מעלים את זה פה לפעמים.
כן, יכול להיות, חברי הכנסת הערבים, שלא גמרנו עם השוויון. תאמינו לי, אני מירוחם, אני יודע שלא גמרנו עם שוויון הזדמנויות במדינת ישראל, יש עוד עבודה. אבל גם את הדעת על היחס לאחר ולזר ולגר החי בתוכנו נתנו את הדעת. מה הורג אותנו מבפנים? הורגות אותנו שנאת האחר ושנאת העמדות שהן לא דומות לשלנו. אבותינו ידעו להיות חלוקים, ידעו לנסוע לקונגרס, אחד אומר אוגנדה ואחד אומר ארץ ישראל, ולהקים מדינה, אחד אומר תהיה מדינה קומוניסטית, אחד אומר סוציאליסטית ואחד אומר שוק חופשי. ועם מי בן-גוריון הקים את המדינה? לא עם המפלגה הקומוניסטית ועם מפ"ם, שזה טבעי שכולם יהיו סוציאליסטים; עם המפלגות האחרות בבית, הממשלה הראשונה. הוא שם את מפ"ם ואת הקומוניסטים בצד.
לא, אז תגיד כזה: תנוע לכלל סיום. ככה לעצור?
עד עכשיו תודה, אנא המשך בדבריך. עכשיו ברצינות, יש סרט של רות ביידר גינסבורג, שופטת העליון, שהיא נואמת נאום אדיר בבית המשפט העליון שמשנה את פניה של ארצות הברית. אני ממליץ לך על הסרט הזה.
הוא רוצה לעצור אותה, אחרי זה הוא אומר: טוב, תמשיכי.
אני רוצה באמת להגיד לכם, חברים, אני כואב כאב גדול. עכשיו תגידו לי שאני פונה לימנים, אני פונה לשמאלנים – לא. אופיר סופר עשה אצלי שבת, השבת. בישלתי לו אוכל טעים. לפני כמה חודשים אני הייתי אצלו שבת. האם אני מסכים איתו על כל דעותיו? לא. האם הוא שותף שלי וחבר שלי לשמור על המדינה הזאת? התשובה היא כן. איך נהיינו אויבים? איך אנחנו קוראים לשמאלנים בוגדים? בתי הקברות מלאים בגיבורים שמאלנים.
הקדמתי ואמרתי שאני מדבר על כולם.
גוטליב, אני מדבר על כולנו. לשני הצדדים אני פונה עכשיו.
תני לי רק לסיים. אני פונה לבית הזה ולחברי הכנסת כי מכאן יוצאת הרוח לעם. בואו נילחם למען המדינה הזאת, תוך מחלוקת, אבל בואו לא נהרוס את הפרות הקדושות האחרות שלנו – את הצבא, את צה"ל, את המפקדים שלו. אנחנו יכולים לפגוע בכבודם, במעמדם. יש לנו שליחות פה, לשמור על המדינה הזאת שתתקיים עוד 70 ועוד 100 שנה, עם מחלוקת אבל בלי שנאה. תודה רבה.
627 מילים של מיכאל מרדכי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.