ציון החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, 33 בעד, 13 נגד, עשרה נמנעים, ומדינה אחת נעדרה. להצבעה הגורלית הזאת אז בבנייני עצרת האו"ם בפארק פלאשינג מדוז בניו יורק היה פוטנציאל לכתוב ספר היסטוריה אחר במזרח התיכון. שעות לאחר ההצבעה וההכרזה על סיום המנדט הבריטי נרצחו שבעה יהודים. כבר באותו ערב היסטורי לעם היהודי החלו הערבים לבעוט בכד זבת, חלב ודבש. הם בחרו לבוסס בבוץ מחנות פליטים, לטפח שהידים ולדחות את העתיד במקום לנסות לבנות, לשגשג ולהתפתח.

אנחנו, אדוני היושב-ראש, לא אשמים במצבם. הם האשמים היחידים במר גורלם. הם לא ניצלו את ההזדמנות ההיסטורית שניתנה לנו ולהם באותה מידה של סיכויי הצלחה. 75 שנה חלפו. היד היהודית חזקה יותר, מפותחת יותר, מתקדמת יותר, עדיין מושטת לשכנות טובה, והם ממשיכים לדחות אותה ולבעוט בדלי.

אני, כידוע לך, אדוני היושב-ראש, תושב הפריפריה כל חיי כמעט: כנער בבאר שבע, כבוגר במיתר וכגמלאי במשמר הירדן. התמחיתי בלהיות תושב של קבע בשכפ"ץ של המדינה, ותמיד בסביבה ובשכנות עם בני דודנו הערבים. היד שלי תמיד הייתה מושטת לשלום, לחיבוק, לסיוע, אבל תמיד היו בהם כאלה שהובילו התנגדות, שסירבו לה, שגדעו אותה ופערו תהום שעדיין לא הצלחנו לגשר עליה.

שלשום, אדוני היושב-ראש, סיירתי בעכו. פגשתי מקצת תושבי המקום. היהודים אמרו לי שאיבדנו את העיר. הערבים שאליהם פניתי הפנו לי עורף. חבריי בנגב, בבאר שבע, בעומר, בערד וביישובי הר הנגב מספרים לי כל הזמן עד כמה הידרדר המצב ואיך איבדנו שליטה ושלטון. לא זו בלבד אלא שלפני שנה קם אלוף אמיץ בצה"ל והזכיר לנו כי בעת מלחמה בצפון, שכולנו מקווים שלא נידרש לה, לא יוכל צה"ל לעבור ולנייד כוחות בוואדי עארה.

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, המדינה שלנו עלולה להיות קטנה יותר מזו שניתנה לנו בתוכנית החלוקה. בקצב שבו אנו מאבדים משילות כיום מדינת ישראל הולכת ומצטמצמת בין גדרה לחדרה ובין גשר המיתרים בירושלים לחוף ירושלים בתל אביב. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני לא פה בשביל לחפש אשמים במצב הבלתי-אפשרי הזה. אני מחפש היום, בכ"ט בנובמבר, מי מוכן להצטרף אלינו, אל אלה שעדיין אכפת להם, לקחת אחריות יחד איתנו ולהוביל את המשך קיומו של המפעל הציוני, כדי שאותה הצבעה גורלית לא תאבד לגמרי את תוקפה.

ברשותכם, אסיים בפסקה מתוך ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך", שמתאר את אותו לילה גורלי והיסטורי: "בקול של חושך, ועדיין ידו תועה בשערותיי (כי לה היה רגיל ללטף), אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום ה-30 בנובמבר 1947, "ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אך מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי, ומפני שהיהודים הם כך וכך. זה – לא. לעולם לא. מהלילה הזה הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד".

אז זהו, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, זה לא נגמר. מלאכה רבה עוד לפנינו – להתיישב בנגב, לפתח את בקעת הירדן ולייהד את הגליל, לטעת כרמים ותמרים וזיתים ולתבוע בעלות על אדמתה של ארץ ישראל, כי לנו באמת אין ארץ אחרת. תודה.