ציון החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

בפתח הדברים, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברת הכנסת סטרוק, החלוקה לא הייתה בכ"ט בנובמבר. קביעת עבר הירדן המזרחי הייתה כבר ב-1921 בספר הלבן, ואחר כך דה פקטו ב-1922 זה הושלם סופית, כי כשדיברו על בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל דיברו על שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן.

אבל התכנסנו כאן לדבר על מאורע שמחד גיסא, ההחלטה היא החלטה שהיו עליה חילוקי דעות, אבל גרמה לשמחה גדולה. אני רוצה להתחיל ולדבר על חבריי בכנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה שרואים בהחלטה הזאת מאורע היסטורי חשוב.

בתפילת שמונה עשרה אנחנו מתפללים: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". אני רוצה לומר לחברי הכנסת החדשים וגם לוותיקים מה המשמעות של "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". המשמעות היא – שופט שיושב בדין בפעם הראשונה, הוא מתרגש, הוא בודק בדוק היטב את התיק שמונח לפניו, ולפעמים, מכוח ההרגל, אחרי חמש שנים או עשר שנים, 12 שנים, הוא כבר מכיר את התיק, הוא רואה את הפרצופים, הוא מכיר את עורכי הדין, הוא יודע – לפעמים אתה נוטה אחרי ההרגל קצת לזלזל במה שיש לך ובכיסא שאתה יושב עליו.

אז אני אומר את זה לעצמי כל יום כשאני נכנס לבניין הזה, ואני מציע גם לחבריי שנכנסו עכשיו לכנסת להגיד את זה לעצמם, כי בסוף, כשאנחנו מסתכלים על התמונה של הרצל שתלויה מאחוריי – ודיברו על הציונות המדינית. העלייה הראשונה הייתה עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון, ושנים ארוכות פעלה הציונות המדינית כדי שנוכל להקים את הדבר הזה שנקרא "הבית היהודי בארץ ישראל" ואת היכולת שלנו לעצמאות מדינית, וידענו שבתוך המאורע הזה גם נידרש להכרה בין-לאומית, עם כל הקשיים, והיו קשיים וויכוחים, אבל היה ברור לכולם, לכל הצדדים של מי שלחם על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, היה ברור לחלוטין שאנחנו רוצים כאן ונצטרך גם הכרה בין-לאומית.

אז בהקשר הזה, אני רוצה להזכיר ולספר סיפור אישי, קצת שונה מהסיפור הרגיל שמספרים ומדברים בכ"ט בנובמבר: סבתי, זיכרונה לברכה, לינה קפלן לבית קוטנר, היא ניצולת שואה. היא ואחותה היחידות שניצלו. כל המשפחה נספתה בשואה. היא ניצלה בין היתר בזכות זה שהיא הייתה חברה בקבוצת נוער ציונית, קבוצת הנוער הציוני, והם קרוא לעצמם "קבוצת ההצלה", ה"גרופה". בעצם זה שהם נלחמו להציל אחרים הם גם הצליחו להציל את עצמם. נכדי וניני אותה "גרופה" נוהגים להתכנס מדי שנה בכ"ט בנובמבר, ולא בגלל כ"ט בנובמבר, ערב ההצהרה באו"ם, אלא כי שלושה מחברי אותה "גרופה" היו אמורים להיות מוצאים להורג בכ"ט בנובמבר 1944 ושוחררו באותו בוקר, וכך ניצלו חייהם.

אני מספר את הסיפור הזה כי אנחנו הולכים פה לימים ארוכים של ויכוחים לא פשוטים, כל אחד עם השקפת עולמו על איך הוא חושב שצריך לנהל את המפעל הזה שנקרא "מדינת ישראל" שקמה בעת החדשה. ודווקא מתוך ההבנה ששלוש שנים אחרי ששוחררו אותם אלה שהיו אמורים להיות מוצאים להורג, הייתה החלטה באו"ם בכ"ט בנובמבר על הכרה במדינה יהודית בארץ ישראל, ומדינת ישראל, שקמה שנתיים וחצי מאוחר יותר – מאוחר מדי, אולי יש לומר, אחרי סיומה של מלחמת העולם השנייה – אני מציע שנעריך ונבין על מה נלחמו אז ומה רצו אז, ועד כמה חשוב לכולנו שנזכור קצת כל יום כשאנחנו באים לכאן, לבית הזה, "נשיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", ונדע לנהל את הדיונים בינינו עם הבנה אחת מאוד מאוד ברורה – שהתפקיד שלנו כאן הוא לשמור על היכולת שלנו לקיים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל בהתאם לחזון של התנועה הציונית ושל מה שרצו אבות-אבותינו, שנלחמו וחלקם גם קידשו בדם את הארץ הזו.