ציון יום הסיגד

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אני אנהג כמנהגו של חבר הכנסת מעוז ואתעלם מהתייחסות לדברים שנאמרו כאן קודם. אני רק אזכיר שכחבר ועדת הבחירות המרכזית לפחות הובלתי את פסילתו של חבר הכנסת כסיף מלהתמודד לכנסת. לצערי, בית המשפט העליון הפך את ההחלטה הזאת, אבל הטענות שטענתי אז עומדות בעינן.

חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, ראשית, אני מבקש לשלוח את תנחומיי למשפחת הנרצח בפיגוע הבוקר, איחולי החלמה מהירה לפצועים וחיזוקים לבני משפחתו של הצעיר שעל פי החשד נותק ממכונות ההנשמה, נרצח ונחטף על ידי חמושים. אני סומך על כוחות הביטחון שידעו להגיע למי שצריך ולמצות איתו את הדין, אבל הבוקר הזה אולי מהווה לנו תזכורת על הסביבה שבה אנחנו חיים ועל האתגר הגדול בהקמתה של מדינת ישראל מחדש בארץ ישראל, ועד כמה מדינת ישראל היא נס גלוי.

לאחר גלות ארוכה ופיצולים אין-ספור הצליח העם היהודי להתכנס חזרה בארצו ולהקים בה מדינה שהיא מגדלור לכל העמים. החברה הישראלית, אדוני היושב-ראש, מורכבת מפסיפס מדהים של קהילות, גוונים וגישות. על אף הפערים וחילוקי הדעות הצלחנו לאורך השנים לקיים כאן מדינה מוצלחת, חזקה ומבוססת עד עתה.

תיקח את חג הסיגד הזה אולי גם כתזכורת וסימן לעתיד. מועד חג הסיגד מקורו בספר עזרא ונחמיה, והוא מהווה מעין יום כיפור קהילתי, בתהליך שמתחיל ביום הכיפורים כתהליך כפרה, סליחה ומחילה של אדם לחברו ואדם למקום, ומסתיים לאחר 50 ימים בהתכנסות של קהילות ישראל יחד באותו מקום ובחוויה עוצמתית ורוחנית במיוחד. עם השנים, ולאורך הגלויות שבהן התפזר עם ישראל לארבע קצוות תבל, החג נשכח מרוב קהילות ישראל, למעט קהילת ביתא ישראל באתיופיה. במשך למעלה מ-2,700 שנה שימרה יהדות אתיופיה את החג ואת המסורת סביבו. הלבוש הלבן המסמל קדושה וטהרה, צום על מנת להצטמצם ולבוא צנועים וכנועים למעמד, ומעמד שנחתם בברכת "בשנה הבאה בירושלים הבנויה", שלאחריה מתכנסים יחד לחגיגה משפחתית ולשבירת הצום. כל זה מהווה לנו תזכורת לגבי עם ישראל ושיבת ציון.

אני חושב שראוי לציין – הזכיר את זה קודם חבר הכנסת מעוז – את הדברים שכתב הרב עובדיה יוסף ב-1973, וחשוב לציין אותם דווקא היום; דווקא היום, כשמתחילים הדיונים סביב היכולת של כל אחד להגדיר כמה ואיך, ולהסתכל. אני באמת אומר, הרב עובדיה יוסף ידע אז לקבוע את מה שרבים אחרים חששו לקבוע, את מה שרבים אחרים אולי סירבו לקבוע, וקבע: החלטתי כי הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה והתבוללות ולהחיש את עלייתם ארצה ולשתפם בבניין ארצנו הקדושה. ושבו בנים לגבולם.

מה שפחות מזכירים, זה את הביקורת הקשה שספג הרב עובדיה יוסף מחלק מהרבנים, איך העז לעשות דבר כזה. עד כדי כך שבאחת האזכרות עוד אומרים: הגיעה השעה לנתק את היחסים עם אנשי ש"ס בגלל עמדתו של הרב עובדיה יוסף בעניין האתיופים. דברים קשים מאוד שעוד ספג הרב עובדיה. אבל הרב עובדיה היה עם מספיק עוגן הלכתי ועמוד שדרה כדי לעמוד על העמדה הזאת. אני חושב שדווקא בימים האלה צריך להיזכר כי יש כאלה שמתחילים לחשוב שיש להם איזשהו מד יהדות בכיס, שאיתו הם יחליטו מי כן ומי לא.

אתמול אני, בעיר ירוחם, חנכתי טיילת שנבנתה בסיוע של JNF UK. הגיעה משלחת מכובדת של יהדות בריטניה, שתרמה את הטיילת הזאת לירוחם. הטיילת נקראה על שמו של יצחק שמיר, ויצחק שמיר, חלקו בעליית יהודי אתיופיה גדול מאוד, גם בהחלטות שקיבל וגם בכלל בתפיסת העולם שלו על העלייה. אני רק אצטט אולי שלושה משפטים של יצחק שמיר המנוח: בלי עלייה אין לנו קיום. לעלייה יש חשיבות ביטחונית ומוסרית. ארץ ישראל קיימת על מנת לקלוט יהודים. תכליתה של המדינה היהודית היא שינוי טוטלי במצבו של העם היהודי, ממצב של עם נע ונד בעולם, מושפל ומבוזה, למצב של עם היושב בציון לבטח. עד כאן דבריו של יצחק שמיר.

אני חושב שדווקא בימים האלה, כשמנסים לשים חלק מהעלייה בספק, אגב, גם מאתיופיה וגם ממקומות אחרים, וכל אחד חושב שהוא יודע יותר מאחרים – שקשרו את גורלם עם עם ישראל וארץ ישראל בקשר בל יינתק, וחשוב להבין את זה, כי גם לזה יש משמעות בתהליך הזה – אני מציע, גם לקראת הממשלה שתקום, שחבריה והמרכיבים שלה בקואליציה יזכרו את הדברים האלה גם כלפי יהדות התפוצות, שקשרה, וקושרת, ונותנת ורואה בעצמה גם היא חלק מבניין הארץ הזאת.

ולסיום, אדוני היושב-ראש, בשבת תיקרא פרשת תולדות. כבן העיר רחובות, אני תמיד אומר שזאת הפרשה שלנו, כי בסיום הפרשה יצחק הולך לחפור מחדש את הבארות שכיסו הפלשתים, את הבארות שחפר אברהם. מתחילים עם הבאר הראשונה, אז כתוב "ויחפרו עבדי יצחק - - - ויריבו", אחר כך, על הבאר, אחרי שהם מצאו מים, עם רועי גרר, "ויקראו שם הבאר עשק", ואז הולכים לחפור את הבאר השנייה, וכתוב "ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה", ועל הבאר השלישית כתוב "ויחפר" – זה כבר לא עבדי יצחק, אותה חופר יצחק בעצמו – "ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". אז אני חושב שגם לקראת השבת הזאת כדאי שניזכר קצת בפרשה הזאת ובמשמעות, וגם במסר: אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילנו. אנחנו צריכים לחפור את הבאר הזאת, שתרחיב בארץ, ברמת היחסים בינינו, כדי שלא נריב עליה כמו בבאר הראשונה ובבאר השנייה, סימן לבית המקדש הראשון והשני.

הגיוון בעם ישראל יצר לא פעם פילוג וסכסוך, ולרוב הגיוון הזה הוא מה שחושבים שמפרד אותנו, אבל אני חושב שדווקא הגיוון הזה יכול לחבר בינינו – ופה חשוב להבין, גם פה, בחג הסיגד – לא מתוך ניכוס תרבותי ופטרונות, אלא מתוך חיבור עמוק ואמיתי בין כלל שבטי ישראל. אני מאחל לכולנו שנדע להמשיך ולבנות את החברה בצורה שתכיל את השונה ואת המגוון, ושנדע להרחיב ללא ריב. תודה רבה וחג סיגד שמח.