ציון יום הסיגד

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, ציון יום חג הסיגד הוא הזדמנות עבורנו להיות גאים במורשת, מורשת ישראלית, לאומית, יהודית, ציונית, שהיא נחלת כל אזרח בישראל, ובראש ובראשונה העולים מאתיופיה ובניהם ובנותיהם ממשיכי הדרך.

אנחנו בדרך כלל חוגגים את ההצלחות, אבל היום אני רוצה גם לדבר על המורכבות. אני כל כך נרגש לראות פה את חבר הכנסת משה סלומון שהכרתי לפני 20 שנה כיזם חברתי, שעם רעיון פשוט בא ואמר – בני הקהילה האתיופית שהצליחו ולמדו, נעלמים לקהילה. אני חוזר הביתה, אני חוזר לקריית גת. אני אוסף את בני הקהילה ומנהיג אותם. משהו שקראתי לו בספר שכתבתי עוצמה פנימית, ולא עוצמה חיצונית. בני המקום לוקחים אחריות ומנהיגים את קהילתם. אז ברוך הבא, משה.

אנחנו מדינה שטובה במבצעי עלייה. אנחנו לא מספיק טובים במבצעי קליטה. כך ההורים שלי עלו במבצע ב-1963 ממרוקו, עם מאות אלפי עולים, אבל למעברות. 15 שנות קיום של המדינה, ועדיין מעברה שנמשכה עד 1970. לאופן הקליטה יש השלכות. במבצע משה העלינו אלפי עולים מאתיופיה, ובמבצע הזה עלו צעירים אתיופים ראשונים ב-1984–1985, חלקם היו איתי בחדר בישיבה התיכונית – איוב ושמואל אילמה ומנשה, וראית את הקשיים של הקליטה של נערים שצריכים לאמץ שפה, שחווים גזענות בעוונותינו הרבים. ראיתי בישיבה התיכונית אנשים שלא רצו לישון בחדר עם מנשה. ואני ישנתי בחדר עם מנשה, וזכיתי בזכות הזאת להיות חלק מהקשר האישי הזה. אבל הגזענות הייתה פה ביום שהתחלנו את קליטת העלייה. עשינו מבצעים מפוארים נוספים. מבצע שלמה – 30 מטוסים ב-36 שעות, אין יותר מזה. הבאנו לפה 15,000, אני חושב, במבצע הזה. ממש דבר שהוא נס קיומי, ביצוע מושלם. אבל המבצעים האלה לא יכולים להיות חזות הכול. המבחן שלנו בחג הסיגד הזה הוא להיות גאים במה שעשינו, ופחות במה שלא הספקנו. ולא הספקנו לקלוט את יהדות אתיופיה כראוי ויש לנו משימות. האם לילד אתיופי יש הזדמנות שווה בקריית מלאכי? התשובה היא לא, כי מדינת ישראל עוד לא עשתה תקצוב דיפרנציאלי מלא. ילד אתיופי בקריית מלאכי, לאימא נפלאה עולה מאתיופיה, האימא הטובה והמאצילה הזאת, כמו אימא מסעודה, יש להן משהו אחד משותף – הן לא יודעות אנגלית, לא חשבון ופחות עברית. אבל הן יודעות הכול. הן אוהבות את הילדים, הן רוצות שישכילו. אם אנחנו רוצים ילד שיצליח, עולה בקריית מלאכי, הוא צריך לקבל יותר אנגלית, יותר חשבון, יותר עברית – בבית הספר, ולגמור את שיעורי הבית בבית ספר, כדי להצליח – 100% ביצוע שיעורי בית בבית ספר. זה נקרא תקצוב דיפרנציאלי. אנחנו לא עושים את זה. אנחנו שולחים עולים לערים עניות. אין עושר מוניציפלי וערים מתקשות להוסיף את הכסף. אנחנו צריכים לתת הרבה יותר לילד של עולים מאתיופיה כמו לילד של כל עולה, מאוקראינה או מכל מקום שבא, כדי שנקלוט אותו כראוי.

יש לנו סוגיות של התייחסות. ראינו סיפורים של שיטור יתר, של מתחים, והדבר הזה הוא לא תמיד ברוע לב, באי-הבנה, באי-הבנת שפה, באי-הבנת תרבות. בואו ניקח, למשל, את משטרת ישראל, ונמקם בתוכה 20 עובדים סוציאליים ב-20 הקהילות הגדולות של יהדות אתיופיה, שפזורות בקריית גת ובקריית מלאכי ובבאר שבע ובצפון בכמה מקומות. ובכל מקום, עובד סוציאלי בתחנת המשטרה, בן הקהילה האתיופית, דובר השפה, מנחה ומלמד את השוטרים על יחס ועל תרבות הקהילה ומגשר כל סיטואציה שקשורה לנוער האתיופי. בעוונותינו, הנוער הזה סובל, ומייצג יותר מדי נפילות בצבא והליכה לבתי כלא בצבא. הדבר הזה כואב. אי-אפשר להסתיר את הנתונים הכואבים. צריך לשים אותם על השולחן ולטפל בהם. יש אפליה גזענית בקליטה לעבודה. אם אתה שולח קורות חיים עם שם אתיופי, לא תמיד תקבל תשובה. אנחנו צריכים להכות ולהעניש את מי שמפלה עולים על בסיס זהות. יש לנו משימות גדולות כדי לקלוט את יהדות אתיופיה.

חבר שלי שמואל אילמה, שעלה ב-1985-1984, הקים את מיזם ירוסלם. מיזם ירוסלם אומר: בואו נלך לזהות שלנו; בוא לא נתבייש במסע; בוא לא נתבייש בשפה של הורינו, במסע מסודאן. בוא נרומם את הגיבורים הללו שצעדו. בוא נביא לחברה הישראלית תרבות נפלאה של יהדות אתיופיה, אבל שכל בן החברה ובת החברה הישראלית ידעו מה היא מורשת יהדות אתיופיה. נביא את ירוסלם; נספר את הסיפור, שהוא נחלת הנרטיב הציוני השלם, ומשם נלך לתיקון ולקליטה טובה. שנהיה מצטיינים לא רק במבצעי העלייה, אלא במבצעי קליטה. שיהיה לכולם חג סיגד שמח. תודה רבה.