קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, עובדי הכנסת היקרים, מזכיר הכנסת, אני רוצה להגיב לדברים שלך, חבר הכנסת כסיף, ואחרי זה אגיד כמה מילים על ביקור מאוד מרגש שעשיתי בגונדר עם עוד חברי כנסת.
תראה, חבר הכנסת כסיף, זה באמת לא המקום לענות ואתה יודע שאני מתון מאוד בדעותיי ולא ממהר לקפוץ ולהיות בר-פלוגתא, אבל יש פעמים שצריך להתאפק, ויש פעמים שצריך לחשוב פעמיים, ויש פעמים שצריך לקחת מרחב של זמן. להזכירך, הילד שנרצח הבוקר לא זרק אבנים, לא זרק - - -
שנייה. תקשיב לי, כסיף, אני הקשבתי לך ברוב קשב. אני הקשבתי לך ברוב קשב. אל תפריע לי, אני לעולם לא אפריע לך. עומד בבוקר ילד יהודי ירושלמי שמחכה להסעה. שמים לידו מטען, הורגים אותו, ואתה עולה לכאן, חבר כנסת במדינת ישראל – שאגב, חלק מדעותיך אני מעריך, אתה איש נבון מאוד.
שנייה. ואתה עומד כאן ומתריס כנגדנו, וזה מאוד מאוד מקומם.
אני מבין ויודע יהדות, ויש שני מדרשים שבעיניי הם ליבת היהדות. האחד זה "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה"; והשני "חביב האדם שנברא בצלם". ובכל זאת, יש פעמים שבהן סייג לחוכמה – שתיקה. יש פעמים שבהן הדם של הילד הזה זועק מהאדמה – נרצח הבוקר על לא עוול בכפו, ועוד 31 פצועים שחלקם בסכנת חיים על זה שהם עמדו או נסעו באוטובוס לעבודתם, ללימודים שלהם, לבתי הספר. ואתה - - -
ואתה עולה לכאן – חבר הכנסת כסיף, הדברים שלך מאוד מקוממים. אז אני לא אצא החוצה, אני אקשיב לך - - -
מאוד מאוד מקוממים. תפסיק עם זה. אני חושב ששורש הרע, הקיטוב הזה, נובע מזה שלפעמים לא יודעים לכבד – אתה יודע מה, כן, טרגדיות. הבוקר זאת הייתה טרגדיה.
ואני עוד פעם אומר לך: הילד הזה לא זרק אבנים, לא ירה, לא קילל, לא פגע – עמד, כשכל בקשתו הייתה לעלות לאוטובוס ולנסוע ליעדו.
צר לי שאתה אומר את זה. עכשיו, אני - - -
תאמין לי, כסיף, אנחנו יודעים - - -
חבר הכנסת ביטון, תודה לך, אדוני. כסיף, אני אסכם את הדברים שלי. אתה יכול לכעוס – איך אומרים אצלנו במרוקאית, (אומר במרוקאית ומתרגם) עד מחר. לא היה נכון לעלות לכאן ולהגיד מה שאמרת.
אני מעולם לא הטפתי לך מוסר, אבל תזכור טוב שהדם של הילד הזה זועק מהאדמה, ואתה צריך לכבד את זה.
תודה רבה. אם אתה לא רוצה לכבד, זה עניין שלך.
זה עניין שלך. צריך לפעמים להתכנס לעצמך ולהתבייש. יש דברים שלא צריך להגיד.
החבר'ה האלה, המשפחה שלו שלחה אותו לבית ספר – לא שלחה אותו להירצח.
ובאשר לחג הסיגד – אדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד משהו. הייתה לי הזכות הגדולה לנסוע לגונדר, לנסוע לאדיס אבבה, עם קבוצה של חברי כנסת, ולראות את הקושי של האנשים במחנות. ואני שמח מאוד – חבר הכנסת ביטון, שרת הקליטה לא נמצאת כאן, אבל במהלך השנה הזאת בממשלה החלו סוף-סוף להעלות את האנשים הטובים האלה למדינת ישראל. יש שם כ-9,000 איש בתנאים לא תנאים. חלקם סיפרו לנו שהם עשר שנים לא אכלו בשר כי אין בידם שחיטה כשרה. ראינו אותם מדברים עברית. התרגשתי מאוד שבבית הכנסת ילד מושך בשרוול שלי ואומר לי בעברית: אני רוצה להתגייס לגבעתי. אני מסתכל ואומר לו: אתה רוצה להתגייס לגבעתי? נדמה לי, גולני או גבעתי. הוא אומר לי: כן. אז המדריך של בני עקיבא, כי בני עקיבא עושים שם שליחות, אמר לי: האח הגדול שלו משרת בצבא, ובגלל כל מיני ביורוקרטיות הילד יושב שם במועדון באדיס. אז אני שמח שהתחלנו, וצריך לתת מאמץ גדול, אדוני היושב-ראש, כדי שהם באמת יחזרו.
ובעזרת השם, אני מבקש משר הקליטה הבא או שרת הקליטה שימשיכו בדבר הזה, הוא מאוד חשוב. סליחה שהתפרצתי. תודה רבה, אדוני.
610 מילים של מאיר כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.