ציון יום הסיגד

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, קודם כול, גם אני רוצה להביע את צערי על שפיכות הדמים הבלתי-פוסקת. אני רוצה למסור גם את תנחומיי לכל קורבנות הכיבוש, יהודים ופלסטינים כאחד.

אני רוצה למסור את תנחומיי לכל קורבנות הכיבוש, יהודים, פלסטינים והאחרים כאחד.

תשימו לב לסמליות הגיל הנוראית. גם היום וגם אתמול - - -

גם היום וגם אתמול נרצחו שני נערים בני 16, שלא יוכלו ליהנות ממה שבארצות הברית מכנים Sweet Sixteen – לא אריה שצ'ופק, שנרצח היום, ולא אך אחמד אמג'ד שחאדה, שנרצח אתמול. אנחנו רוצים ששפיכות הדמים הזאת תיפסק, והיא תיפסק רק כאשר הכיבוש יסתיים.

כבוד היושב-ראש – אי-אפשר ככה.

יש גבול. הוא עובר על הקו הירוק.

כבוד היושב-ראש, בכל מסורת, דתית או אחרת, ישנם היבטים אוניברסליים לצד היבטים פרטיקולריים, היבטים אנושיים יפים והיבטים לאומניים וגזעניים מכוערים, כמו שראינו פה - -

- - האמורים לעורר שאט נפש בכל אדם הגון.

אני מתחיל מהתחלה, אדוני. בכל מסורת, דתית או אחרת, ישנם היבטים אוניברסליים לצד היבטים פרטיקולריים, היבטים אנושיים יפים והיבטים לאומניים וגזעניים מכוערים, האמורים לעורר שאט נפש בכל אדם הגון. וכך גם ביהדות – אוניברסליות והומניות מעוררות אהדה דרות בכפיפה אחת עם קנאות חשוכה ואלימות רצחנית. אבל דווקא האוניברסליות היא זו שבאה לידי ביטוי בתחילתה של התורה. לא בכדי מתחילה התורה באדם הראשון ולא באברהם אבינו, שכן אב אחד ואם אחת לכולנו, לכל בני ובנות האדם. כל ההבדלים בינינו משניים בהשוואה לדומה ולמשותף. ככתוב במשנה במסכת סנהדרין, ואני מצטט: "לפיכך נברא האדם הראשון יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך - - - ולהגיד - - - גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם".

כל אחד מההיגדים הללו מעלה על נס את כבודו של האדם כאדם – כל אדם. ההיגד הראשון מדגיש את הערך העליון של חיי האדם – לא היהודי; האדם באשר הוא. ההיגד השני מדגיש את ערך השוויון ודוחה גזענות: אין אב אחד גדול מאב אחר, הווה אומר, מאחר שלכולנו אב אחד, אין מוצא אחד טוב או עדיף על זולתו. אבל לא מדובר בשוויון בין זהים אלא דווקא בין שונים. כך, ההיגד השלישי מעלה על נס את הגיוון האנושי. הוא מדגיש את השוויון בין בני האדם על שונותם ואחרותם.

חג הסיגד מסמל בדיוק את ההיגד האחרון שציינתי – שירת הלל לשוויון כל בני האנוש, על ההבדלים ביניהם. חג הסיגד הוא אוניברסלי בבסיסו, ומכאן יופיו. כפי שכתב הרב ד"ר שרון שלום, בשמו המקורי זאודה טספאי, ואני מצטט אותו: בעולמה של קהילת ביתא ישראל עומד ערך יסודי אחד: ערך השוויון. לפני האל כולם שווים. אין שיח של אתם ואנחנו. יהא האדם אשר יהיה, יהודי או שאינו, כולם מתייחסים לאל בצורה שווה. אין חשוב יותר וחשוב פחות. כולם מהווים חלק מהישות האלוהית. כה אמר הרב ד"ר שלום.

חג הסיגד נתפס כתיקון החטא של דור המבול, שבו הלכידות והסולידריות החברתית ניגפו בפני אנוכיות ואינדיווידואליזם חסר מעצורים. "ואהבת לרעך כמוך", הרעיון המרכזי של התורה, פינה את מקומו לאהבה עצמית ולראיית הזולת כגורם מפריע, או במקרה הפחות-רע, כאמצעי גרידא, ככלי להגשמת מאווייו. היש יפה מראיית האנוכיות והגזענות כחטאים, והסולידריות והשוויון – כברכה הראויה לחג? מוטב להם, לנושאי שם היהדות לשווא, עובדי אלילי האדמה וסוגדי טוהר הגזע, חובבי הבל ההבלים של קהלת והשוק החופשי, ללמוד מרוח הסיגד ומקהילת ביתא מהי תורה, ובעיקר מהי דרך ארץ – וזו, כידוע, קדמה לתורה.

וכך כתב אהוד בנאי ב-1987: "האחים כהי העור יחפים בצד הדרך / מוליכים את עלבונם ברגל אל העיר / הם עומדים מול הבניין, הם עומדים מול לב של אבן / מחכים שתיפתח הדלת מבפנים. / הם היו נאמנים, כן, הם חיכו לה לבשורה / ועכשיו מה שנשאר זו עבודה שחורה". כך אהוד בנאי מתאר את יחסה של ישראל ליוצאי אתיופיה.

אני מאחל לכל בני ובנות ביתא ישראל ולכל אזרחי המדינה ותושביה חג סיגד שמח, וששוויון מלא ואמיתי בין כולם יבוא מהר. חבריי ואני נעשה כל מה שאפשר לשם כך. תודה רבה.