הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר הפנים לראש הממשלה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כנסת נכבדה, בספר דברים בפרק המתחיל במילים "כי תצא למלחמה", נקבע: "ומי האיש אשר נטע כרם ולא חִלְלוֹ" – כלומר, לא זכה עדיין לאכול מהפירות של הכרם שלו או ליהנות מהיין שהפיק מהכרם – "ילך וישֹׁב לביתו". בנקודה המערבית ביותר של המדינה יש כרם: כרם שלום. אנשי כרם שלום לא יצאו אל המלחמה, המלחמה הגיעה אליהם הביתה. קיבוץ קטן בקצה הארץ, במשולש הגבולות שבין ישראל, מצרים ועזה.

פגשתי שם השבוע קהילה שעשויה מברזל, מברזל והרבה מאוד ערכים, קהילה שבאין מושיע פשוט הצילה את עצמה. כרם שלום לא נפל בשבת השחורה, לא כי האיום היה קטן, אלא כי האנשים היו גדולים. במשך למעלה מ-30 שעות ברציפות הרבש"ץ, יחד עם כיתת הכוננות, חיילי הנח"ל וקורס מ"כים, והכוחות הנוספים שלבסוף הצליחו להגיע ולעזור, הדפו את נחשולי המחבלים שהתרסקו על גדרות ושבילי הקיבוץ היפהפה הזה. גל רדף גל ונשבר.

מי שעצרו את הרוע היו בעיקר אנשים מהיישוב, תרתי משמע: חקלאים, צוותי חינוך והוראה, נשות חירום והצלה, אנשים שבכלל ביום-יום שלהם עושים חשמל מהשמש. כולם הפכו ברגע אחד לגוף אחד. הפכו לחומה. שניים מחברי הקיבוץ וכיתת הכוננות נפלו על המשמר, לצד עוד ארבעה חיילים גיבורים. האנשים האלה הצילו את הקיבוץ.

כשנוח יוצא מהתיבה, הוא נוטע כרם חדש, כרם – כתקווה, כעתיד. בכרם שלום גם היום זה מה שיש; קהילה שפשוט לא מוכנה לוותר על ביתה; אנשים שהפכו את הכאב שלהם לדלק ואת הגבורה למצפן. קולות 7 באוקטובר עוד מהדהדים שם, וגם בכרם שלום מהדהדים: לא האימה תגדיר אותנו, לא האלימות תסמן את דרכנו. כרם שלום הוא הסמל לבית שנלחם ובחר להמשיך לחיות. סמל של תקומה.