כישלון הממשלה בטיפול בסוגיית היישובים הלא-מוכרים בנגב

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מכובדי השר, שלוש משפחות נוספות קיבלו במהלך החג את בשורת האיוב. שלושה חללים נוספים במלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה, מלחמה שאין לה שם, כי אפילו את הנושא הזה ראש הממשלה הפך לכלי תעמולה. אין לי ספק שכולנו, אנשי ימין ושמאל, חשים צער עמוק ואמיתי על נפילת הבנים וכי העצב הזה שובר יחד את החברה הישראלית כולה. אבל לנו, חברי האופוזיציה, יש תפקיד נוסף, תפקיד שגם הוא חלק מהחובה שלנו לדור המופלא של הילדים והילדות: בצד השותפות ביגון, נדרשים מאיתנו האומץ והיושרה להציב מראה ברורה מול מעשי הממשלה, ובעיקר מול מחדליה.

606 ימים, ואין לממשלת ישראל תוכנית אסטרטגית; אין כיוון לא רק ליום שאחרי – גם ליום הנוכחי. כל מה שיש לנתניהו לומר לציבור הישראלי הוא חזרה שחוקה על סיסמאות והצהרות. לנתניהו אין מושג לאן הולכים, לרון דרמר אין מושג לאן הולכים, לישראל כץ אין מושג לאן הולכים וגם לשר החוץ המתלהם שלנו אין באמת מושג. רק לסמוטריץ' ולבן גביר הכיוון ברור – הכיוון שייקח את כולנו אל התהום, תהום ביטחונית, תהום מדינית, וכן, גם תהום מוסרית. חיילי צה"ל גיבורים אבל נתניהו והשותפים שלו פחדנים גדולים: מסרבים להישיר מבט אל המציאות; מסרבים לקבל את ההכרעות הנדרשות, מתוך תאוות שלטון; מסרבים להבין שתוכנית ההכרעה של סמוטריץ', גם ברצועת עזה וגם בשטחים, באה על חשבון ההשתלבות של ישראל בברית אזורית חזקה שתתייצב מול איראן המתגרענת; מסרבים להבין שאין ניצחון אם בצד המהלך הצבאי אין גם חתירה ליוזמה מדינית; מסרבים להבין שהגל ששוטף אותנו הוא לא אדוות מים קלה אלא צונאמי מדיני, וגם כאן שר החוץ המתלהם לא טרח לומר דבר וחצי דבר; וכן, הם גם מסרבים להבין שמדינה יהודית ודמוקרטית לא יכולה לעצום את העיניים מול היקף הפגיעה באוכלוסייה אזרחית.

אחרי מלחמת ששת הימים – כן, פעם מלחמות ארכו שישה ימים – מדינות ערב ייסדו את חזית הסירוב. היום חזית הסירוב שייכת לנתניהו, דרעי, סמוטריץ' ובן גביר, ואת המחיר משלם הנוער הישראלי הצעיר והמפואר.

לכן, אדוני – משפט אחרון – הראש שלנו מורכן לזכר הנופלים, אבל הקול שלנו יישמע גם כשהראש פונה כלפי מטה – קול של תקווה ודרישה להנהגה ישראלית אחרת, להנהגה ישראלית ראויה.