כישלון הממשלה בטיפול בסוגיית היישובים הלא-מוכרים בנגב

אדוני היושב-ראש, חבריי השרים, חבריי חברי הכנסת, ראשית כמובן אני רוצה להשתתף בצער הכבד של משפחות שלושת ההרוגים, חיילי גבעתי הגיבורים שמסרו נפשם על קדושת העם והארץ אתמול ברצועת עזה.

הבוקר התבשרנו כי המשטרה הפדרלית בקנדה פתחה בחקירה פלילית נגד חיילים יהודים קנדים בחשד לפשעים נגד האנושות. זו חקירה ממשלתית רשמית, והקהילות היהודיות בקנדה רועדות. אתמול בצעדה למען החטופים בקולורדו אזרח מצרי תקף את משתתפי ההפגנה בבקבוקי תבערה. שמונה פצועים, ובהם ניצולת שואה, שהאש אחזה בגופם פשוטו כמשמעו. לפני כשבוע שניים מעובדי שגרירות ישראל בוושינגטון, בני זוג מאורסים, נרצחו בפיגוע ירי מחוץ למוזיאון היהודי. והממשלה שותקת.

אנו מגישים את הצעת האי-אמון הזו על רקע מחדל חמור ומתמשך של ממשלת ישראל – הפקרת הזירה ההסברתית והתקשורתית הבין-לאומית, דווקא בשעה שהמאבק על הלגיטימציה של ישראל בשיאו. אנחנו עדים לגל אנטי-ישראלי חסר תקדים ברחבי העולם, אנטישמיות גואה בקמפוסים, בתקשורת וברשתות החברתיות. שקרים, עיוותים והסתה נגד ישראל הופכים להיות הנרטיב המרכזי בתודעה העולמית, והעולם שומע רק את הצד של החמאס.

אבל איפה ממשלת ישראל? איפה ההסברה הישראלית? אין קמפיין אפקטיבי, אין שיתוף פעולה עם ארגונים יהודיים בתפוצות, והצעירים היהודים, בארץ ובחו"ל, נשארים לבד במערכה. הקהילות היהודיות עומדות בחזית מול הפגנות, חרמות ואיומים, ובמקום חיבוק מהממשלה הן מקבלות שתיקה. ההפקרות הזו לא פוגעת רק בדימוי שלנו, היא שוחקת את הלגיטימציה שלנו להגן על עצמנו. ישראל מאבדת תמיכה ממדינות חשובות, והכישלון הזה מסכן את מעמדנו המדיני, הכלכלי והביטחוני. זו לא רק הצבעת אי-אמון, זו קריאה להתעשתות. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד בקרב על התודעה. הגיע הזמן שהממשלה תנהל את המערכה ההסברתית כמו שמנהלים מלחמה – עם אסטרטגיה, עם משאבים ועם שותפות אמיתית בתפוצות.

אני רוצה מפה לפנות לראש הממשלה ולשאול את ראש הממשלה – ליתר דיוק להגיד לראש הממשלה: ב-7 באוקטובר לא העירו אותו.

הגבתי גם על הדברים האלה.

ב-7 באוקטובר לא העירו את ראש הממשלה, ולכן ברור שהוא לא אחראי על שום דבר שקרה ב-7 באוקטובר. אבל מה קורה עם הגרעין האיראני? מה קורה עם הגרעין האיראני? הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית עדכנה שלאיראנים כבר יש מספיק חומר בקיע כדי לייצר עשר פצצות אטום.

מה קורה עם הגרעין האיראני, גם פה ראש הממשלה ישן? 16 שנים ראש הממשלה הוא ראש ממשלתנו כמעט ברצף. דיברו: החיזבאללה מתעצם – לא, לא, אני צריך שקט כדי לטפל באיראן; החמאס מתעצם, הופך לנכס – ראש הממשלה צריך שקט כדי לטפל באיראן. כנראה שמרוב שקט ראש הממשלה נרדם. ראש הממשלה נרדם.

תראו, כשמתלוננים כלפי אהוד ברק על עזיבת לבנון, על היציאה מלבנון, הוא יכול להגיד: אם אני הייתי ראש ממשלה אחרי זה, מייד הייתי מתנפל עליהם, איך שהחיזבאללה היו מתחילים להתעצם. כשאומרים שאריק שרון, זיכרונו לברכה, אחראי על הדברים שקרו אחרי ההתנתקות, הוא יכול להגיד: אם אני הייתי ראש ממשלה, איך שהם היו מפירים את השקט, מייד אחרי הפצמ"ר הראשון הייתי נכנס באימ-אימא שלהם ומשמיד את מה שצריך. אבל ראש הממשלה נתניהו, אתה ראש ממשלה 17 שנה. מה אתה יכול להגיד? זה לא הסרט "דלתות מסתובבות", שלא יודעים מה יכול לקרות. אנחנו יודעים מה קורה: אתה ראש הממשלה 17 שנה, קיבלת חיזבאללה קטנטן, הפכת אותו לחיזבאללה עם 200,000 ראשי קרב; קיבלת חמאס קטנטן, הפכת אותו לנכס, שהשפיל אותנו את ההשפלה הצבאית הכי נוראית מאז מלחמת יום כיפור; קיבלת איראן עם פרויקט גרעין קטן, בחיתוליו, בלי חומר בקיע, והיום עשר פצצות הם יכולים לייצר. עשר פצצות. והכול תחת המשמרת שלך. מי לא העיר אותך? מה יהיו התירוצים שלך הפעם? רונן בר, הרצי, יועמ"שית, פצ"רית, ביידן, אובמה, דיפ-סטייט – את מי תאשים הפעם?

אני רוצה לשאול את ראש הממשלה עוד שאלה: מתי הכול התהפך אצלך? למה אצלך הכול הפוך? כשאני הייתי מפקד טייסת, ושנה אחרי שנה הגף הטכני שלי זכה בפרס רמת אחזקה, את כל הקרדיט נתתי למפקד הגף הטכני; כשהיה מבצע מוצלח או כשזכינו בתחרות, את כל הקרדיט נתתי לסגן שלי. אבל כשהייתה לנו תאונת אחזקה וחייל כמעט נהרג, רק אני הייתי אחראי. רק אני הייתי אחראי. וכאשר היו לנו רצף של אירועי בטיחות לא טובים, רק אני הייתי אחראי. לא שלחתי את הסגן שלי להסביר למפקד חיל האוויר מה קורה בטייסת, רק אני הייתי אחראי. אבל אצל נתניהו – "והחלטתי", "וביצעתי", "והנחיתי", "והוריתי" – ארבע לשונות המנהיגות של נתניהו. איפה ראינו מפקדים שעל כל דבר מוצלח לוקחים את הקרדיט אליהם ועל כל תקלה מחפשים את כל האחרים להיות אשמים? אני שואל אותך, השר אמסלם, היית לוחם בשריון, פגשת פעם כזה מפקד? פגשת פעם מפקד שאת כל הקרדיט על ההצלחות לוקח לעצמו ואת כל הכישלונות מטיל על האחרים? ואתה, שיקלי, באגוז, אלה המפקדים שאתה מכיר? זה המפקדים שאתה מכיר, כאלה שלוקחים אחריות רק על ההצלחות ועל כל הכישלונות הם מחפשים את האחראים? פשוט לא ייאמן.

אני שואל פה את דיכטר, אולי בימים של דיכטר בסיירת מטכ"ל המפקדים היו מטילים אחריות על אחרים. אני שואל את קיש, פגשת פעם מפקד טייסת אחד שמטיל אחריות על כל התקלות על הסגנים שלו ורק על ההצלחות הוא לוקח קרדיט? איך אתם יכולים בכלל לתת לדבר הזה לקרות? זה פשוט לא ייאמן.