קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, השרה, השרים – לא ראיתי.
השרה, חבריי חברי הכנסת, אני הולכת לדבר על נושא שלאף אחד לא אכפת ממנו, אף אחד לא מעניין אותו. למה? כי בחברה הישראלית, כשאתה חלש אתה שקוף, לאף אחד לא אכפת. שוב ושוב אנחנו שומעים על מותם של קשישים, תושבים קשישים המתגוררים לבד נמצאים ללא רוח חיים בבית שלהם, ימים ולעיתים אף שבועות לאחר מותם. איש לא שם לב. איש לא שאל. איש לא דופק על הדלת.
מתחילת השנה בלבד חילצו מתנדבי זק"א באשדוד חמש גופות במצב ריקבון. המספר הזה כמעט משתווה לכלל המקרים בשנת 2023. אך אנחנו רק בתחילת פברואר. תחשבו על זה, רק מתחילת השנה חמישה מקרים. מה קורה לנו כחברה? איך הפכנו אדישים כל כך לגורלם של אלה החיים בקרבנו. איך אף אחד לא שם לב? אף אחד לא דופק בדלת. הזקן, הזקנה – האם הם בסדר? כמה ימים לא ראינו אותם? אף אחד לא בודק. מה קורה לחברה הישראלית במדינה שאמורה להיות סמל של ערבות הדדית וחמלה? איך אנחנו נאפשר לקשישים, ככה? אף אחד לא יודע. אחרי שבועיים מתנדבים מגיעים, מוצאים את גופתם.
מה עלינו לעשות כחברה? איך יכול להיות שזה קורה במדינת ישראל, שאנשים בודדים ואף אחד לא שואל עליהם? זו תופעה מזעזעת. מדובר לא רק בנתונים יבשים, אלא בסיפורים אנושיים קורעי לב. אותו קשיש בן 77 נמצא בדירתו בדיור מוגן באשדוד. כמה זמן שכב שם לבד? האם אפשר היה להציל אותו, ואם לא להציל, לפחות להיפרד ממנו בכבוד? מה עם אותם אנשים? גבר בן 33 נמצא באותו יום ללא רוח חיים, אך איש לא הרגיש בהיעדרו.
אנחנו מדברים מאוד גבוה. אבל מה יהיה עם האנשים האלה? האם ניקח אחריות, וכל אחד, ברגע שאנחנו לא רואים את השכן הבודד, הערירי – מה קרה לו? אם לא נשים לב, מה המשמעות של חברה? מה המשמעות של ערבות הדדית? חבריי חברי הכנסת, זו בושה לחברה כולה. זו בושה לכולנו. בואו נשים לב, רק מתחילת השנה שמענו על מקרים מזעזעים.
אדוני היושב-ראש, משפט אחד. באמת, לפחות נשים לב, אפילו ניפרד מהם בכבוד.
321 מילים של צגה מלקו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.