ציון יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני 57 שנים, בכ"ו באייר תשכ"ז, יצאנו ביוזמתנו למלחמה הצודקת והמוסרית, מלחמת ששת הימים, כדי להסיר מעלינו את איום ההשמדה. בחסדי ההנהגה האלוקית ובגבורתם המופלאה של לוחמי צה"ל זכינו לשחרר את יהודה, שומרון, חבל עזה, סיני והגולן, ומעל לכול, לאחר יומיים, בכ"ח באייר, את עיר הקודש ומקום המקדש, ולהשיבם לידינו.

איזה לב יהודי לא רטט למשמע הקריאה "הר הבית בידינו"? "הביאני המלך חדריו". שבנו אל טרקלינו של המלך. כל חבלי הארץ הללו, במיוחד ירושלים, עיר הקודש והמקדש שקיבלנו במתנה אלוקית, טעונים בתוכן עמוק ובמשמעות רוחנית והיסטורית עבור עם ישראל. כגודל המתנה והמשמעות שלה, כך גם גודל הקושי והאתגר שהיא מציבה בפנינו כדי להחזיק אותה.

הקושי והאתגר הללו הובילו אותנו שוב ושוב לנסות ולברוח מאותם חבלי ארץ ולנטוש אותם, מתוך דמיון והזיה כאילו הבריחה והנטישה יובילו לשקט ולשלווה. שוב ושוב אנחנו מתבדים ומגלים שאין אפשרות לעם ישראל לברוח מארצו, בדיוק כפי שאינו יכול לברוח מזהותו. אם אנחנו מנסים להתכחש לעובדה הזאת, באים אויבינו מבית ומחוץ ומאלצים אותנו לחזור ולהיזכר מי אנחנו, ולמה הגענו דווקא לכאן, לארץ ישראל ולירושלים, מושא הכיסופים של כל הדורות. וכאן המקום לציין את יהודי אתיופיה, שמסרו נפשם, פשוטו כמשמעו, בכיסופיהם לירושלים.

ברחנו מסיני, למרות שמצרים הפסידה בששת הימים וביום כיפור, כי כל כך רצינו לסיים כבר עם המלחמות, וקיווינו לשלום אמת בין המדינות, אבל מצרים ממשיכה להתחמש במיטב הנשק החדשני ליום פקודה, ובחודשים האחרונים אף איימה עלינו במלחמה. ברחנו מההרים ביהודה ושומרון במסגרת מימוש הסכמי אוסלו, מתוך אמונה עיוורת שזה יביא למזרח תיכון חדש, אבל על ידי כך יצרנו בלב הארץ מפלצת טרור שהתפוצצה עלינו והביאה נהרות של דם, עד שנאלצנו במבצע חומת מגן לקחת בכוח את חופש הפעולה הצבאי במרכזי הערים. ברחנו מחבל עזה במסגרת העקירה והגירוש מגוש קטיף ויציאת צה"ל משם, תוך שאנחנו הורסים את חייהם של 8,000 מתיישבי גוש קטיף הגיבורים, כי הבטיחו לנו שזה יביא שקט לדרום. ומה קיבלנו? את שלטון החמאס ברצועה, את הטילים, את המנהרות ואת המתקפה הברברית בשמחת תורה, זו שאילצה אותנו לחזור להילחם ולכבוש את הרצועה. ככל שזה היה תלוי בראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, גם מירושלים, המתנה הנפלאה שקיבלנו לפני 57 שנים, היינו אמורים לברוח.

אדוני היושב-ראש, אני מבקש להתבונן בסדר האלוקי המופלא. בדיוק חמש שנים לפני שחרור ירושלים, בכ"ח באייר, באותו היום בתשכ"ב, נתלה הצורר אייכמן, שהוא וחבריו המרצחים מהווים השראה לאויבינו הנוכחיים. בדחיית בקשת החנינה לצורר ציטט הנשיא יצחק בן צבי את דברי שמואל הנביא, שיום פטירתו גם הוא בכ"ח באייר, לאגג מלך עמלק לפני ששיסף אותו בחרבו: "כאשר שִׁכלה נשים חרבך, כן תשכל מנשים אִמך." ביום הזה, שבו שוחררה ירושלים לפני 57 שנים, בכ"ח באייר תשכ"ז, חתם המושל של רצועת עזה על כתב הכניעה לפני לוחמי צה"ל. כעת, לעומת זאת, מנסות אומות העולם לכפות עלינו סוג של הסכמי כניעה לחמאס, תוך הבטחה להזיה של נורמליזציה ושלום.

הגיע הזמן שנלמד לא להתפתות אחרי מקסמי השווא הללו. הגיע הזמן שנחדל מלהפקיר את ביטחוננו בידי אחרים. הגיע הזמן שנפנים שזו הארץ שלנו. הגיע הזמן שנפסיק לברוח ממנה. ברוך השם, עם ישראל חי, עם ישראל מאוחד, עם ישראל מחובר לירושלים ולארץ, עם ישראל מחובר לזהותו היהודית ועם ישראל ינצח, בעזרת השם.