ציון יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנו מציינים היום את יום ירושלים ואת יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל. זהו יום שבו אנו נזכרים בכאב באלו שיצאו לדרך ארוכה ומסוכנת אבל לא זכו לחונן את עפרה של הארץ המובטחת. זהו יום שבו אנו מציפים את סיפורה של הקהילה, דרך רוויית כיסופים ותלאות: מסע מדברי ספוג דם ויזע, מחלות ורעב, מלחמות מול גורמים אכזריים ומה לא. אבל עם כל זאת, דבר לא עצר את החלום שריחף כל העת ברקע – החלום והכיסופים לירושלים.

במשך שנים רבות יהודי אתיופיה נשאו בגאון את דגל היהדות ביבשת אפריקה. הם שימרו שם את האמונה והמסורת למרות האתגרים והמכשולים רבים, אך החלום לשוב לארץ ישראל לא מש לרגע מליבם. הכמיהה העזה לציון, לחיות בארץ הקודש, הייתה חקוקה עמוק בנשמתם. המסע לארץ ישראל היה רצוף קשיים עצומים. כאשר החליטו לממש את הציונות ולעלות לארץ המובטחת, החל מסע ייסורים שאין מילים שיוכלו לבטא את עוצמתו. רבים נאלצו לצעוד ברגל במדבריות הקשים והמסוכנים של סודאן, חשופים לאיומים כמו שודדים, רעב ומחלות. משפחות שלמות, מקטנים ועד זקנים, צעדו ימים ולילות, מתמודדים עם צמא ורעב, כשכל מה שנותר להם זה תקווה וברית האהבה שכרתו עם הארץ האהובה שלהם.

באתר ההנצחה בהר הרצל לזכר הנספים מקהילת יוצאי אתיופיה ניצבים עמודי בטון אלכסוניים כעדות אילמת, עמודים המספרים באופן סמלי את סבלו של הגוף העייף שהלך והשתופף בצל הדרך שבה האובדן היה מנת חלקם של כולם, אך מן הצד השני עמודים יצוקים בטון המספרים על הרוח האיתנה, על האמונה המוצקה בצדקת הדרך ואהבה שאין דומה לה לירושלים. הדרך הייתה ארוכה וקשה מנשוא. לא כולם שרדו את המסע הבלתי-נתפס הזה. הורים נאלצו לקבור את ילדיהם באמצע המדבר; ילדים נפרדו מהוריהם לעד. כל יום היה קרב הישרדות עיקש, וכל צעד דרש אומץ לב עצום. אבל יהודי אתיופיה לא ויתרו. באומץ אין-קץ הם התמידו במסעם, נאחזים בתקווה ובחלום על ציון.

יש פסוק בתהילים המספר את סיפורם של עולי הרגל שהגיעו לירושלים בזמן שבית המקדש עמד על תילו: "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי. כי אעבר בסך אדדם עד בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג". החיד"א – המקובל רבי חיים יוסף דוד אזולאי – אומר שבכל פסיעה ופסיעה של עולי הרגל נברא מלאך, וכשיש המון חוגג, ישנם גם – בהתאמה להמון ולצעדים הרבים – מלאכים רבים השומרים רבים ומקיפים אותם. דבריו מדגישים כי הדרך על כל תלאותיה היא בעלת ערך עצום: היא זו שבוראת מלאך בכל פסיעה שמכוונת אל היעד הנכון; היא זו שמעצבת את המורשת ובונה את החוסן הפנימי של הצועד ושל צאצאיו לאורך כל הדורות, חוסן שלא ניתן לשבור.

העולים שנספו בדרכם לארץ ישראל לא זכו להגשים את חלומם, אך מורשתם ממשיכה לפרוח. הבתים עמוסי האידיאלים שהוקמו על ידי הצאצאים שלהם הם עדות חיה לכך. אלה בתים המלאים באהבה עזה לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל, בתים המגדלים דור חדש, הנושא בתוכו את זיכרון אבותיו; דור ששם לו לזיכרון את המורשת ודבק בה בנחישות ובאמונה שלמה. את גדלות הרוח שהוטמעה אז בנפשם אנחנו פוגשים גם בימים אלה, שבהם עם ישראל עומד במבחן הערבות ההדדית ובמבחן הקשר ובעומק האמונה בצדקת הדרך.

יוצאי אתיופיה הגיבורים שילמו מחיר דמים כבד וגבוה במיוחד: 29 לוחמים גיבורים ומעוררי השראה. באופן אישי, אני מכירה את סמ"ר נריה בלטה, השם ייקום דמו, גיבור ישראל שמסר את נפשו על תקומת העם בארצו לפני חודשים ספורים. נריה היה בן כיתתו של הבן שלי. נריה בחור צעיר ויפה תואר שנלקח מאיתנו בטרם עת. מי שפגש את נריה לרגע אחד פגש נשמה נקייה ומסורה בכל נימיה לעם ישראל. כל מה שעשה תמיד לווה בשקט, בחיוך, בצניעות ובענווה האופייניים רק לו. כששמעתי על נפילתו הרגשתי פיזית איך הלב שלי נשבר לרסיסים. התמלאתי כאב שאין לו סוף, ואין מילים שיוכלו להקיפו.

הכאב גדול, אך אנו עוצרים לציין היום גם את היום שבו חזרה בירתנו לידיים היהודיות שאליהן היא שייכת מאז ומעולם. הנספים והנופלים שילמו בחייהם למענה, כי ירושלים היא לא רק עיר בירה – היא סמל של תקומה, של יציבות ושל שיבה הביתה.

הלוחם עודד הרוש, שחזר כדי לספר לעם ישראל על המלחמה המתנהלת מול האויב הנאצי בעזה, סיפר: אנחנו נמצאים ערב יום ירושלים. הייתי אולי ב-30 בתים בג'באליה, בח'אן יונס, ברפיח. לא ראיתי בית אחד, בית אחד, שאין בחזית הבית את ירושלים, את הר הבית ואת אל-אקצא. למה אני מספר לך את זה? כי הלוואי עלינו הבהירות הזו בדרך. כי כשיש בהירות בדרך יש גם סבלנות, אבל כשאין סבלנות אין גם בהירות בדרך. ואני מוסיפה: גם לא יהיה ניצחון. כי רק כשעומדות רגלינו בשערייך, ירושלים, כשאנחנו ניצבים ממש, כמו שלימדה אותנו הקהילה האתיופית, בעזרת השם נזכה ל"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" ולבניין בית הבחירה במהרה בימינו, אמן. תודה רבה.