ציון יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני היושב בראש. חברות וחברי כנסת נכבדים, וברשותכם, גם קהילת יהודי אתיופיה בישראל, אנחנו שבנו, אני וחבריי חברי הכנסת חברת הכנסת צגה מלקו וחבר הכנסת משה סולומון ואחרים, בהשתתפות ראש הממשלה ונשיא המדינה, בכירי צמרת הביטחון ועוד, מהטקס בהר הרצל, טקס לזכרם של אלפי יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, רבים מהם על אדמת נכר, אדמת אויב, בסודאן.

היום הוא גם יום ירושלים, ותמיד אנחנו שמים בראש שמחתנו את ירושלים. אבל התקופה שאנחנו נמצאים בה היא תקופה קשה, כואבת. הלב דואב. הלב נמצא עם כל משפחות הנרצחים, החטופות והחטופים, ובוודאי עם חיילינו המחרפים את נפשם. "על חומותייך, ירושלים, הפקדתי שומרים, כל היום וכל הלילה לא יחשו".

היום, כשאנחנו מציינים מחד גיסא את מי שחירפו את נפשם בשביל לעשות הכול, הכול, כדי להגשים חלום בן אלפי שנים, חזון הנביאים, ולחזור הביתה אל ארץ אבותינו, שזכרם נטוע בלבבנו – ואני יכולה גם לומר בשמי ובשם הרבה מאוד מיהודי אתיופיה, בכל צעד ושעל, ואמרתי את זה גם בעבר מעל הבמה הזאת: מי שעומדים כנר לרגליי הם אותם פעוטות, תינוקות, נשים, זקנים וגברים שנפטרו, נקברו, אם אפשר לקרוא לזה ככה, כי לא היה קבר, אימהות שנפרדו מהתינוקות שלהן בלי שיכלו לשבת עליהם שבעה, כדי שלא יהיה זיהוי שאנחנו יהודים כשאנחנו נמצאים בסודאן בקרב מוסלמים. לצידם, ביום הזה הכול מתערבב ומקבל רוחב ונפח נוסף, שזה החיילים הגיבורים שלנו שנלחמים.

אני רוצה, אם מדברים על שומרי ירושלים, להעלות את שמה של לוחמת מג"ב שי גרמאי, זכרה לברכה, שנהרגה במהלך מלחמת חרבות ברזל; ילדה שהוריה עלו לארץ, גדלה, התחנכה כאן, ילדה גיבורה, שביקשה להיות לוחמת במג"ב. אימה – היא קולטת היום עלייה בסוכנות היהודית. הרבה פעמים, כשאני מסתכלת על שי, ובכלל על הרבה מאוד חיילים וחיילות יהודי אתיופיה, אני יודעת שהם התחנכו על ברכי אוהבי ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל, אוהבי ירוסלם.

ירוסלם מבחינתנו זה כל פיסה מארץ ישראל, ירוסלם כרעיון, ירוסלם כחזון. באתיופיה קודם כול התפללנו לשלום ירושלים לפני שהתפללנו להגשים חלום. בוודאי שהגשמת חלום זה משהו שהחזיק את הקהילה וצביונה נגד כל מי שרחשו רעתנו, בין שזה המיסיון ובין שזה שלא היינו במעמד בעלות באתיופיה, האנטישמיות שיהדות אתיופיה חוותה, ולצערי יש מי שעדיין חווים. אבל בראש ובראשונה – דיברה על כך חברת הכנסת צגה מלקו – היינו מסתכלים על החסידות ושואלים: (אומרת דברים באמהרית.) האם אדמתנו, ארץ אבותינו, בסדר? האם אחינו, אחיותינו, בירושלים, בסדר?

ואנחנו זכינו להגשים חלום. אנחנו רואים את גבורת החיילים והחיילות שלנו וגאים בהם, גאים בהם שהם הראשונים להילחם. ואולי מהם, ובוודאי ממי שלא זכו להגשים את החלום ונקברו בסודאן ובאתיופיה, עלינו לזכור שאסור לנו לקחת את המדינה הזאת כמובנת מאליה. על הזכות לשבת כאן, בכנסת ישראל; על הזכות להתהלך ברחובותיה של ארץ ישראל; על הזכות להיות כאן אחים ואחיות מ-12 שבטים כשבט אחד גם יחד, להיות הדור שהגשים חלום כי במרחק נגיעה בעבר ההיסטורי. הורינו לא היו פה וסבינו לא היו פה ודורות שלמים שהתפללו להיות פה. ואולי שם טמון הסוד שלא לקחת את היותנו עם חופשי בארצנו כמובן מאליו. וזה מגלם בחובו גם את הצורך והחובה, בטח עלינו כנבחרי ציבור, לעשות הכול כדי לחבר את העם, לחבק את העם, לא להרים יד איש על רעהו, לא לגדף אחד את השני למרות שקשה. לא על הכול אנחנו נסכים, אבל אני חושבת שדווקא בשעת מלחמה, יש לנו מה ללמוד גם מאלה שחירפו נפשם, כמו שאמרתי, אבל גם מהחיילים שלנו, על הרעות, על המשפחתיות, על האח והאחות שלא שואלים מאיפה עלית. ואתה, אדוני היושב-ראש, שגם אתה זכית לעלות לארץ ומכיר את נושא העלייה לעומקו והמחירים שזה טומן בחובו – נמצא כאן גם חבר הכנסת אלקין – אתם יודעים, גם כשהייתי שרת העלייה והקליטה, אם יש משהו שאנחנו יכולים להתגאות בו זה שהרבה פעמים אנחנו עובדים יחד כדי לעזור לעולים באשר הם, ולא משנה מאין הם הגיעו.

אני מחבקת את כל המשפחות של הנופלים, ובזה אני אסכם. בדיוק יצא לי לדבר עם יפה שלנו, שעובדת בכנסת, יפה איילי, והיא סיפרה לי שהאחיינית שלה במבצע משה הייתה על המשאית עם אימא שלי, משאית שהייתה אמורה להכיל 100 איש בדרכה למטוס באישון לילה, והכילה כ-300 ו-400 איש. המשאית הזאת – זה סיפור מוכר – קרסה, ואנשים נמחצו למוות. יפה סיפרה לי שאחיינית שלה, שהייתה תינוקת, גם היא נהרגה באירוע הזה. אז אני מחבקת אותך, יפה, ואת המשפחה, ואני מחבקת את כל המשפחות של יהודי אתיופיה שקברו את יקיריהן באדמת ניכר. תודה.