ציון יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, שירה, סודן, צרפת, אשקלון, ירושלים – מה שמשותף לכל המקומות האלה הוא המסע שלי לירושלים, מסע שהתחיל בגיל שש והושלם בהגעה למקום הזה, בית הנבחרים של מדינת ישראל, הכנסת.

"עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים"; "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו". המסע הזה מסמל יותר מכול את ירושלים. נקבע כי יום הזיכרון לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל יתקיים דווקא ביום ירושלים, ויש כאן מעין סימבוליות המזכירה לנו את יום הזיכרון ואת יום העצמאות. כשם שללא גבורתם והקרבתם של הנופלים ביום הזיכרון לא היינו מקיימים ומקימים מדינה, כך ללא גבורתם והקרבתם של דורות שחלמו על ירושלים והגיעו אליה, לא היינו יכולים לזכות לחגוג את יום ירושלים.

יום הזיכרון הזה מגיע בתקופה קשה למדינת ישראל, בזמן שאנו במלחמה בשתי חזיתות – המלחמה בעזה, שמטרתה השמדת חמאס והחזרת החטופים, והמלחמה בצפון, זו שהתחילה לפני חודשים רבים, גם אם רק עכשיו הממשלה שמה לב אליה. במלחמה הזאת, החל משמחת תורה ועד ימים אלה, נפלו 29 בני הקהילה האתיופית. ואלה שמותיהם: סמ"ר אדיר בוגלה, סמ"ר אביאל מלקמו, סמל בנימין בלאי, סמל טשגר טקה, רס"ל מולגטה גדיף, רס"ר אוריאל אברהם, סמ"ר יהונתן סמו, טוראי אברהם פטנה, רס"ב שמואל גולימה, ישראל צ'אנה, סמל אור סתו, סמל אסצ'ילו סמה, סמ"ר אלמנאו פלקה, סמל מארו אלם, סגן שי איילי, סמ"ר ברהנו קסיה, רס"ל מולוקן טשומה, עדנה מלקמו, סיגל איטח, סמ"ש שי גרמאי, סמל אנדועלם קבדה, סמ"ר אוריה איימלק גושן, דניאל קאסו זגייה, אברהם אובגן, נריה בלטה, רס"ר מהרי קלקידן, סמל יוסף דסה, סמל ארמיאס מקוריאו ולידור מקייס. 29 גיבורים. הם דור ההמשך לגיבורי העלייה. הנופלים האלה בהגנה על המולדת ממשיכים את דרכם של הנופלים למען ירושלים והקמת המדינה. זה חודשים שאני עומד ומספר את סיפורם של הנופלים בני הקהילה במלחמת חרבות ברזל במסגרת נאומים בני דקה במליאה, ולצערי עוד לא סיימתי את הרשימה הארוכה, שרק הולכת ומתארכת, למרבה הקושי והצער.

אני קורא מכאן לציבור במדינת ישראל: קהילת יהודי אתיופיה משתלבת בחברה הישראלית, נמצאת בכל מקום ומקום, בעבודה, במילואים, בבתי הספר, בקהילות, ולצערנו גם בבתי העלמין הצבאיים. תפקיד החברה הישראלית הוא לקבל ולחיות כשווים בין שווים בין כל שבטי ישראל הנמצאים כאן בארץ חמדת אבות.

אבל המסע לישראל עוד לא הושלם. ישנם עוד יהודים שנמצאים באתיופיה וממתינים לעלות ארצה. לפני כחודש ביקרתי שם, נפגשתי עם הממתינים לעלייה, ניסיתי להבין את הסיפור שלהם ולעזור במה שאפשר. אני קורא מכאן לחברי הממשלה לסייע בנושא ולהירתם בכל המשרדים הרלוונטיים לקידום השלמת העלייה של המצפים לירושלים גם בימינו אנו.

ומילה אחרונה על יום ירושלים עצמו. זה שנים שאנו מציינים אותו במצעד דגלים חגיגי ברחבי העיר. מטרת המצעד הזה היא אמירה ברורה: ירושלים היא בירת מדינת ישראל, בריבונות מדינת ישראל, וכל תושב יכול להסתובב בה היכן שהוא בוחר ורוצה להלך. לצערי, השנה, כפי שכבר הזכרתי, ישנו חבל ארץ שלם שאי-אפשר להסתובב בו בחופשיות – חבל הצפון היפה, שכעת חלק גדול ממנו שרוף. אני חוזר ואומר: מלחמת הצפון התחילה, ועל שר הביטחון לדאוג לכך שאזרחי המדינה יוכלו לצעוד בבטחה גם בקריית שמונה, לא רק בירושלים. "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם, ואיש משענתו בידו מרב ימים. ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה".

ונסיים בירושלים של זהב, ירושלים שחוברה לה יחדיו, ירושלים שעושה כל ישראל חברים. כוחנו באחדותנו וביכולת שלנו להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו. יום ירושלים שמח לכל בית ישראל.