קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה. כנסת נכבדה, האנסים צחקו וירו. הם לבשו מדי זית, היא הייתה בחיים ודיממה מהגב. היא נאנסה והוצאה להורג. הגיעה סוואנה ויצאו ממנה ארבעה או חמישה מחבלים. הם נאספו סביבה, היא עמדה והם אנסו אותה. אני עדיין זוכרת את הקול שלה, צעקות בלי מילים. ואז אחד מהם הרים סכין והם פשוט שחטו אותה. הייתי ממוקדת לחלוטין, ב-mode של הישרדות. הסתכלתי על הכול כאילו אני מצלמת זאת בעיניי, לא שוכחת שום פרט. אמרתי לעצמי: אני חייבת לזכור הכול. הם המשיכו גם אחרי שלא עוד רוח בה.
אלו רק קמצוץ מהעדויות שמרכיבות תמונה מחרידה של שימוש מתוכנן, שיטתי ומכוון באלימות מינית שביצעו חמאס, וצריך לומר, גם אזרחים מעזה, ב-7 באוקטובר. עשרות מקרים של אונס, כריתת איברים והשחתה ברוטלית של גופן של הקורבנות. עשרות סיפורים שאין מי שתספר אותם, כאלה שנותרו מהם רק גופות, גופות שמדברות בעד עצמן.
במקביל מצטברות יותר ויותר עדויות על כך שהאלימות המינית של חמאס ממשיכה גם ברגעים אלו ממש, עכשיו, כנגד החטופים והחטופות שלנו, שעדיין בשבי כבר 101 ימים ארוכים. האלימות הזו היא פשע מלחמה. פשע שרוב הקורבנות שלו כבר לא נמצאות כדי לספר. רק הפשע הזה לבד מצדיק תביעה בהאג. לא ייתכן שהם אלה שתובעים אותנו, שמצטיירים כקורבנות אחרי הפשעים נגד האנושות שחמאס עשו למשפחות שלנו.
תפקידנו לשאת את עול הכאב בשביל מי שלא מסוגלות לשאת אותו לבדן, ולהיות להן לפה. יש לנו אחריות מוגברת לשאת את עדותן ועדותם. חובתנו להשמיע מעל כל במה בארץ ובעולם את הסיפור כולו. להסיר את מכשולי הבושה – –
248 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.