קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב בראש. מכובדיי חברי הכנסת, זה חודשיים אני מטפל בנושא ההכרה של המדינה ביישובים עבדון, אלקוש, מנות ואבירים שבצפון. בזמן שאיש לא דאג להם, פילנתרופים טובי לב מחו"ל מממנים את השהייה של התושבים בבתי מלון בירושלים במשך כל התקופה הארוכה הזאת. היישובים, ברובם במרחק של 3.7 עד 4.2 קילומטר מקו הגבול, נמצאים בטווח טילי חיזבאללה, ורק בשל כך הייתה צריכה הממשלה לדאוג לפינוים בדחיפות, אך לא עשתה זאת, כמובן. מהרגע שפגשתי אותם החלטתי לעזור לאנשים היקרים הללו. קיימתי דיון בוועדה לביקורת המדינה, קיימנו דיון בוועדת הפנים של הכנסת, נאמתי על כך מולכם לא פעם אחת, חבריי ומכובדיי במליאה. אף סייעתי לחברת הוועד עו"ד דיקלה נסימי מול השר ברקת, והיא נכנסה גם לראש הממשלה, לא תאמינו, וקיבלה ממנו הבטחות, גם לזה לא תאמינו. אבל ככה זה – הבטחות כמו חול.
נכון להיום, בעוד חמישה ימים מהיום, ב-19 בינואר, דיקלה ושאר התושבים ייאלצו להתפנות שלא מרצונם מבתי המלון שמארחים אותם בירושלים. נויה ולביא בני השמונה, שהבאתי אותם למליאה כאן בכנסת, הופיעו לפני שבועות אחדים בוועדת הפנים, ובבכי קורע לב התחננו: בבקשה, בבקשה תעזרו לנו, אנחנו לא יכולים לשוב הביתה. לביא הוסיף וסיפר את החוויה המחרידה שלו, בפשטות מצמררת: קודם שומעים את הבום, ורק לאחר מכן את האזעקה.
מכובדיי, אתם מצליחים לדמיין לעצמכם את ממדי החרדה של הילדים האלה? אנחנו מפחדים, בבקשה, שהממשלה תעזור לנו, בבקשה – ביקשה נויה כשהיא בוכה. זאת ילדות? כך ילדים צריכים לגדול? בחרדה קיומית ובידיעה שהמדינה שלהם, שאמורה לדאוג להם, משליכה אותם לטווח הטילים? הילדים האלה ילכו לשרת בעוד כמה שנים בצבא. זה הדור שמתעצב עתה. מדוע ממשלת ישראל והעומד בראשה לא מסוגלים לקיים הבטחה פשוטה עבור אזרחיהם? זה לא חלק מהכספים הקואליציוניים.
אדוני ראש ממשלת ישראל, יש לכם חוב לתושבי עבדון, אלקוש, אבירים ומנות – הם חלק מיישובי עוטף לבנון, הם חלק ממדינת ישראל. הבטחתם – תקיימו. אתה, אדוני ראש הממשלה, הבטחת לה באופן אישי במשרדך פה בכנסת לטפל בעניין. אם לא יהיה להם היכן לישון, מצידי אביא אותם למסדרונות הכנסת. תודה רבה.
325 מילים של מיקי לוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.