קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תראו, אני רוצה קודם כול לומר לגלעד קריב סליחה, ואני רוצה להגיד לכל אדם סליחה בהקשר הזה. כי לא משנה לי אם אתה רפורמי או אורתודוקסי, דתי, חילוני, צ'רקסי, דרוזי, יהודי, ערבי. מעולם לא הפריע לי. כולנו רק בני אדם. אני לא מוכנה – את הסימונים הללו. אנחנו נמצאים בעת מלחמה, אנחנו קוברים את מתינו מדי יום. היום היה פיגוע נוראי ברעננה. ועם כל הכבוד, אדוני השר, אני לא מחנכת אותך ולא מחלקת לך ציונים, זה לא ענייני. אבל גם את, מירב, ראש האופוזיציה – – –
לא משנה, מרכזת האופוזיציה. מירב, הכול בסדר. אני רוצה רגע לומר לך משהו. אני באמת רוצה לומר לך משהו. אני רוצה רגע, ואני גוזרת על עצמי איפוק. את יודעת, כמות הפעמים שאני ספגתי פה במליאה עלבונות צורבים, כמות הפעמים שאני סופגת קללות כאן, במליאה, אף חבר כנסת לא ספג, אני אומרת לך.
כמות הפעמים שאני סופגת פה דמוניזציה והחפצה היא בלתי נגמרת. אבל אני אף פעם לא עומדת פה ובאה חשבון עם אף אחד, כי זה לא מעניין אותי. יש לי שלוש דקות להעביר מסר. והיום חשבתי שהמסר החשוב ביותר שכולנו צריכים להתמודד איתו זה איך מישהו בממשלה הזו שוקל להכניס פלסטינים לשטחי מדינת ישראל כשיש פיגוע ברעננה. חשבתי שזה מה שנעסוק בו.
ואני רוצה לומר לכם משהו כאורחת – אני בסך הכול שנה בכנסת ישראל. אנחנו ידענו פה תקופות מאוד רעות, ידענו פה תקופות של עלבונות וכל מיני אמירות אישיות. אגב, אני חייבת לומר לך, לזקוף לזכותי: אני לא יורדת לעלבונות אישיים. אני לא מכירה את זה וזה לא הסגנון שלי. אפשר לחלוק על איך שאני מדברת; אני אף פעם לא אומר לך משהו לגופך; אני לא אומר לך לגופך; אני מקשיבה. אני יושבת פה בדרך כלל שעות במליאה ומקשיבה לכל הנאומים שלכם, לטוב ולרע, ועושה על זה שיח כזה או אחר. אני באמת חושבת, אני יושבת כאן מהצד ואני מכבדת כל אדם, גם את דודי, גם את השר אמסלם. אבל תקשיבו לי, זה נראה רע. אנחנו נראים רע, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיראות רע.
אגב, זה לא מפריע לביקורת נוקבת שתעבירו, ותעבירו כך או אחרת, על הממשלה. זה לא מפריע לי להעביר ביקורת נוקבת ככל שצריך על הממשלה. אין שאלה בכלל. זו חובתי, זו חובתכם, כמו שאני יכולה להתעמת עם דברים שאתם אומרים. אבל זה נראה רע. אני לא יכולה לשמוע שמסמנים בן אדם כי הוא כזה או כזה או כזה. קראו לי פה בהרבה שמות, יש לי עור של פיל, אבל זה פוגע וזה מעליב. ובסוף אנחנו בסך הכול פה בבואה, 120 חברי הכנסת כאן זה בבואה של כל אזרחי מדינת ישראל על כל הקבוצות שבהם. זה בדיוק הרעיון של כנסת ישראל. אנחנו משקפים פה את כל החברה כולה, וצריך לתת ביטוי לכל החברה כולה – כמובן, בסוגריים, תוך כך שאנחנו שומרים על הגדרת המדינה שלנו בצורה מאוד ברורה כמדינה יהודית ודמוקרטית, שוות זכויות לאזרחיה.
ועוד דבר אחד אני אומר לתוספת, כי פשוט אין לי זמן: תראו, הערתם פה – כן ביקורת, לא ביקורת; הביקורת היא קריטית, היא העוצמה החשובה ביותר של שרים. אוי לנו אם אנחנו נצפה משרים לא להעביר ביקורת. להפך, אני דורשת משרים להעביר ביקורת ודורשת משרים לשאול שאלות נוקבות. ואיך הגענו למצב שאדם באינסטנציה בכירה, אם שואלים אותו שאלות נוקבות, הוא עושה פרצוף של אבי נעלבי?
אין. אנחנו צריכים להבין משהו. יש לנו כאן תפקיד מאוד ברור, אנחנו כנסת, אנחנו מפקחים על עבודת ממשלה.
רגע. אבל צריך לזכור: אם אנחנו רוצים שמדינה תימנע – – –
חצי מילה, משפט אחד. אם אנחנו רוצים שיישאו עיניים לפרלמנט, שיכבדו את חברי הכנסת והשרים, הדבר הכי חשוב זה שלכל הפחות נגזור על עצמנו לכבד את עצמנו באופן שבו אנחנו עומדים ומדברים פה.
584 מילים של טלי גוטליב. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.