קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הדוברת הקודמת פתחה את דבריה בגילוי נאות, אז גם אני אומר בגילוי נאות שבשנים 2003, 2004, 2005 פיקדתי על יהודה ושומרון בתקופת טרור נוראית, עד ההבסה של הטרור בסוף 2004. בתקופת ההתנתקות הייתי בין תפקידים, לא הייתי בתפקיד פעיל.
כידוע, למדינת ישראל אין תפיסת ביטחון פורמלית. מדיניות ביטחון לאומי משתנה מממשלה לממשלה. לממשלה המכהנת, מהמעקב שלי – וב-20 שנים האחרונות, הייתי בצומת שאפשר לי להביט מקרוב על מימוש אתגרי הביטחון הלאומי של מדינת ישראל – ספק גדול אם אני רואה פה תפיסה, אם אני רואה פה מצפן, אם אני רואה פה מחשבה. מה שאני רואה בשלושת החודשים האחרונים זה סך כל החולשות הפוליטיות של הצד הזה, מה שבא לידי ביטוי בקבלת החלטות ומה שמסביר את האנדרלמוסיה שהמדינה, לצערי, נמצאת בה בשלושת החודשים האחרונים. כשאני מסתכל קדימה, יש מקום גדול לדאגה. אותו אחד שדיבר על ההרתעה הישראלית, על העוצמה הצבאית, העוצמה המדינית, העוצמה הכלכלית, אני שואל את עצמי אם הוא זוכר מה הוא אמר בהרבה מאוד הרצאות.
בהצעת החוק הטרומית שהוגשה פה נכלל בשלב הראשון חוק ההתנתקות, כולל ארבעה יישובים בצפון השומרון וכולל 22 ישובים ברצועת עזה. עלו פה דוברים: חברת כנסת שהסבירה; השר שהסביר שזה חלק מהחוק – שנראה לי שהוגש ברישול רב ובחוסר מחשבה. אני מקווה שמגישי החוק חזרו אחורה לראות גם מה מדינת ישראל הבטיחה לבעלת הברית שלנו לפני ההחלטה הזאת, ומה ישראל קיבלה במקום. אני עדיין נותן קרדיט לכך שיש כאלה שזכרו מה היה שם ביחסי ישראל–ארצות הברית.
החלטות מהסוג הזה נכון לגזור מאסטרטגיה ותפיסה לזירה הפלסטינית, מאינטרסים לאומיים, מאינטרסים ביטחוניים, מתפיסת ההתיישבות – ואני אומר את זה כאחד שתומך מאוד בגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון ובשליטה ביטחונית בבקעת הירדן. כל חיי פעלתי כדי שממשלות ישראל יגיעו לכל דיון ומשא ומתן על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים מתוך עמדה של כוח. כשאני מסתכל על הכיסאות הריקים ועל מי שאמור היה לשבת פה, אני חושב שרק לפני שלוש שנים תמך הליכוד בעסקת המאה. אתם יודעים מה היה בתמיכה הזו בצפון שומרון.
פה, בהיעדר תוכנית ארוכת טווח לזירה הפלסטינית – ובעיקר מה אנחנו רוצים לראות פה בעתיד – יש חיבור היום בין מיעוט של כ-10% מיושבי המליאה הזאת לבין 40%–45% היום מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון, שיש להם חזון משותף: לראות מדינה דו-לאומית. זה תופס מקום ואחיזה אצל הפלסטינים, ואני רואה בזה סכנה למפעל הציוני. פה באה השאלה כיצד לשמר את מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. המהלכים האלה מטילים ספק גדול על היכולת לממש את זה. שאלה נוספת היא שאלת העיתוי, התבונה הבסיסית: האם נכון להעביר חוק כזה בתקופה כזו, יום אחרי שניתנו הבטחות בשארם, ניתנו הבטחות בעקבה, יום לפני הרמדאן או יומיים לפני הרמדאן, בנפיצות גדולה בזירה הפלסטינית?
אני בעד שמדינת ישראל – אל תלמד אותי מה טוב למדינת ישראל. עשיתי כמוך, וקצת יותר. אז תהיה צנוע, עמית. ישבתי פה, לא צעקתי פעם אחת לאף דובר.
עכשיו, תראו: כשאני מסתכל על התמונה הכוללת, אני רואה גם מה קורה פה, כמי שחרד לביטחון מדינת ישראל. קורה הפיגוע החמור ביותר שהיה מאז 2006 – ולדעתי הוא חמור יותר מהפיגוע ב-2006; תגובה רפה מאוד, שנובעת מאותה חולשה. הרבה דיבורי סרק, ואפס פעולה ותגובה. אני מלווה את תוכנית הגרעין האיראנית מאז 1999. מדינת ישראל, שפעלה ועשתה, מוצאת את עצמה בתקופה הזו מול הנקודה הרעה ביותר מאז שהתוכנית הזאת יצאה לדרך. הירי מצפון שומרון, פעם שלישית ואפס תגובה. הרבה דברי רהב, מעט מאוד מעשים. ובכל זאת מחליטים לבטל את החוק הזה. אני מקווה מאוד, ואני נותן קרדיט, עדיין, שמפעילים איזשהו שכל ישר, ואם מקבלים החלטה כזאת, לא מקבלים אותה באחת. שמעתי אמירות בצורה לא מקצועית, לא רצינית, בוועדה: שנבטל את המחסומים וזה יהיה כמו גוש שילה – המציאות בצפון השומרון היא שיש שם שני יישובים שהם מאובטחים, חרמש ומבוא דותן, שהציר אליהם מאובטח מאוד, וכל הצירים האחרים הם ללא אבטחה, ללא תצפיות, ללא מצלמות וללא סדר כוחות, שצריך להכין אותו. אני עדיין מקווה שיש את השכל להחליט שהחלטה כזו לא נכנסת לתוקף לאלתר, אלא נותנים שלושה חודשים כדי לבנות תשתית ביטחונית שתגן על אזרחי ישראל שייסעו שם.
לסיכום, אני חושב שהגשת החוק היא שגיאה. ככה חשב גם ראש הממשלה. פעלתי תחת ממשלת נתניהו בין 2015 ל-2019, והוגשו לא מעט הצעות דומות, שנדחו מתוך עמדה של כוח והבנה של האינטרסים הלאומיים של ישראל. המדיניות שלו הייתה מדיניות חדה מאוד: לא לאפשר שום מאחז. ההנחיה החדה והברורה שלו, כראש ממשלה בשנת 2018, גם כשר ביטחון, הייתה לא לאפשר תנועה, לפנות כל פלישה טרייה, מתוך דאגה לאינטרסים הלאומים של המדינה, לאינטרסים הביטחוניים. אני לא רואה את זה יותר.
אני אסיים בזה שדוד בן-גוריון אמר שגורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה. הממשלה, כמו כל ממשלה, נדרשת לחזון לאסטרטגיה ארוכת טווח. מה שאני רואה פה זו מדיניות של שבשבת. עומד פה ראש ממשלה, מקריא ארבע מטרות-על: איראן, סעודיה, כלכלה וביטחון אישי. בפועל, הממשלה שלו, הממשלה שלנו, פועלת באופן קבוע 180 מעלות ממה שהוצהר פה. עכשיו כבר יש שלושה מאבקים חדשים, כולל מאבק באנרכיה. לכו למילון ותקראו מה זה אומר אנרכיה. אנרכיה לא אומרת אלימות ברחובות; אנרכיה אומרת חוסר שלטון; אל-משטר – חוסר בשלטון, שאינו מסוגל לחשוב, לתכנן, לבצע, להוביל קו. אני אומר את זה כאחד שנלחם כל חייו לחיזוק ביטחון מדינת ישראל כדי שתהיה מדינה יהודית, דמוקרטית, עוצמתית, חזקה, וברוח מגילת העצמאות.
אני מקווה שהתבונה והאומץ יחזרו, ונראה מנהיגות נבונה ואמיצה, שעתיד המדינה חשוב לה ולא החולשה הפוליטית, והקוניונקטורה הרגעית של חיבור של חברי הכנסת, שיודעים להוביל מהלך – אל מול אנשים יקרים מאוד, שיש לי בני משפחה ביניהם. פעלתי שש או שבע שנים באופן ישיר כמ"פ, כמג"ד, כמפקד חטיבה וכמפקד יהודה ושומרון כדי לקדם את האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל. מה שאני רואה היום מטריד מאוד, ואני מקווה מאוד שתבונה, מנהיגות ואומץ יהיו נחלת ממשלת ישראל. תודה.
904 מילים של גדי איזנקוט. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.