קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אני צריכה להתחיל בגילוי נאות: אני לא הייתי בפוליטיקה בזמן ההתנתקות, אבל אני התנגדתי לה. אני התנגדתי לה בזמן אמת, לא בגלל שחשבתי שלא נכון לצאת מעזה או מצפון השומרון. חשבתי שנכון גם נכון, ודחוף מאוד, לעשות את זה, אבל שהיה צריך לעשות את זה בהסכם ולא במהלך חד-צדדי.
אבל במבחן התוצאה, צריך לומר: ההחלטה לצאת גם מעזה וגם מצפון השומרון הוכיחה את עצמה מבחינה ביטחונית. הוכיחה את עצמה מהשיקול הביטחוני שהוביל אותה באופן חד-משמעי. הרבה מאוד חיים של ישראליות וישראלים ניצלו בזכות המהלך הזה, שבו ישראל יצאה מעזה ומצפון השומרון. החזרה עכשיו לאפשר כניסה של יהודים ויהודיות ישראלים לתוך צפון השומרון – מקום שיש בו רצף של יישובים פלסטיניים; מקום שבו גם ככה החיכוך הביטחוני גבוה; מקום שבו המתח הביטחוני גבוה כבר הרבה מאוד זמן, ולהזמין עוד חיכוך, ולהזמין עוד כוח צבאי, שיצטרך לבלות את זמנו בשיטור ובסיכון חיים במקום להתאמן למשימות אחרות, שעומדות בפנינו בכל יום ובכל שעה – ההחלטה הזאת היא החלטה שמסכנת את ביטחון ישראל. היא החלטה רעה לביטחון שלנו. היא מסכנת אזרחיות ואזרחים, היא מסכנת חיילות וחיילים, והיא פוגעת בכשירות של צה"ל.
אבל הדבר החשוב הרבה יותר מאשר החישוב הקונקרטי הזה, שהוא כשלעצמו חשוב מאוד, הדבר החשוב הרבה יותר הוא הנזק האסטרטגי העמוק, ארוך הטווח, למדינת ישראל, בהחלטה הגרועה הזאת של חזרה לצפון השומרון. חברות וחברים, אל תטעו, ההפיכה המשטרית המסוכנת, שמאיימת על הדמוקרטיה הישראלית ועל נשמתה של מדינת ישראל היום, קשורה בטבורה לעובדה שממשלות ימין לדורותיהן ממשיכות ומעמיקות את ההתנחלות וההיאחזות בשטחי הגדה המערבית יהודה ושומרון, שאינם שטחי מדינת ישראל. כן, הם שטחי ארץ ישראל. לכולנו יש קשרים רגשיים אליהם, אבל הם אינם שטחי מדינת ישראל; ובעיקר הם שטחים שגרים וגרות בהם הרבה מאוד מאוד פלסטינים, שאינם עומדים להיעלם לשום מקום. ההתעקשות למנוע פתרון מדיני לסכסוך הישראלי–פלסטיני ולשים גבול, גבול למדינת ישראל; ההתעקשות שלא לעשות את זה ולהעמיק את ההתבוססות בתוך הבוץ, בתוך הבוץ הפלסטיני בגדה המערבית – ההתעקשות הזאת עולה לישראל בסיכון לא רק של ביטחונה, אלא של עתידה.
חברות וחברים, מדינת ישראל קמה מתוך התנועה הציונית, מתוך החזון הציוני, חזון שאמר במילים מפורשות מאוד: בית לאומי לעם היהודי; מקום שבו אנחנו נשלוט על עצמנו, על עצמנו ולא על אף אחד אחר; מקום שבו אנחנו נוכל להיות הרוב שמגדיר את אורח החיים שלנו, את השפה שלנו. קרה כאן נס, נס תחיית השפה העברית; נס בניית מדינה מתקדמת, מפותחת, מצליחה, משגשגת. החזון הציוני הגדיר לנו בניית חברת מופת, ששואפת לשוויון ומבטיחה, מבטיחה שוויון לכל האזרחיות והאזרחים בלי הבדל דת, גזע, לאום. שום דבר מהדברים האלה לא יכול להתקיים כשישראל ממשיכה ושוקעת בתוך מיליונים של פלסטיניות ופלסטינים ביהודה ושומרון, ועכשיו גם מפנטזת על חזרה לתוך בוץ עמוק עוד יותר בעזה.
אין חיה כזאת חצי דמוקרטיה, חברות וחברי הכנסת היקרות והיקרים. אין חיה כזאת. ולכן, המשך הסכסוך היה מועד, מאז ומעולם, להביא לכך שישראל תהיה לא דמוקרטית, ובהמשך גם לא יהודית. את הלא-דמוקרטית אנחנו רואות ורואים, וחווים ונאבקים בזה כאן ועכשיו, משום שאין דבר כזה חצי דמוקרטיה. החוק הזה הוא עוד צעד אחד, שמסכן גם את ישראל היהודית וגם את ישראל הדמוקרטית; גם את הביטחון העכשווי של מדינת ישראל, ובוודאי את העתיד והוודאות של קיומו של הבית הלאומי שלנו.
הצבעה בעד החוק היום היא בכייה לדורות, אבל אני מבטיחה לכם – כיושבת-ראש המפלגה הציונית הדמוקרטית האחרונה בכנסת הזאת: אנחנו נחזור ונבנה את החזון הציוני. אנחנו לא ניתן לכם לקחת אותו מאיתנו.
535 מילים של מרב מיכאלי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.