ציון יום ירושלים וציון יום לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

מכובדי וחברי היושב בראש הישיבה, חברות וחברי הכנסת, אני הולך לדבר גם על ירושלים וגם על העלייה מאתיופיה, כי בסופו של דבר הם קשורים ושזורים אחד בשני. אני יכול להצר ולהתנצל בשמי – אולי גם בשמם של שאר חברי הכנסת – שסדרי הישיבה גרמו לכך שכל הנציגים המכובדים שהיו פה בתחילת הערב לא נשארו לשבת איתנו לדיון עצמו. לא לשם כך התכנסנו. כמובן הכוונה היא לקייסים ולנציגי העדה האתיופית. חבל שכך.

לפני קצת יותר מ-30 שנה זכיתי לפקד על יחידת שלדג במבצע שלמה. היה זה באחד מרגעי ההפוגות, כשאני רואה אלפים עולים למטוסי התובלה, כשפניתי למפקדי הנערץ סגן הרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין שחק ושאלתי אותו: תגיד, אמנון, זה טוב להגשים חלום? שאלתי וידעתי שהתשובה, שאליה אחזור בהמשך, תלויה לא מעט בנו, הישראלים הוותיקים.

מכובדיי, מהי ציונות במובנה הטהור ביותר? מהי הקרבה בלתי נתפסת עבור חלום וכיסופים בני אלפיים שנה? אפנה אתכם לסיפור של הרב ד"ר שרון שלום: תחשבו כמה עמוקה צריכה להיות ירושלים בתודעה כדי שילד בן שבע בכפר נידח באמצע המדבר יתחיל פתאום לצעוד עם משפחתו לכיוונה, בלי לדעת איפה היא בכלל. מציאות שבה ילד בן שבע במקום מרוחק באפריקה צועד לירושלים בין אריות ונמרים היא מציאות שבה אהבה מנצחת את הפחד. זוהי בעיני תמצית העם היהודי במאה השנים האחרונות. סוף ציטוט.

ואכן, זוהי תמצית העם היהודי וסיפור מופלא שבו הכמיהה והאהבה לארץ הזו מנצחות כל פחד, תוך מוכנות לשלם מחיר שלא ניתן אפילו לדמיין. כ-4,000 מיהודי ביתא ישראל מתו במהלך המסעות לירושלים ובהמתנה לעלייה במחנות הפליטים – מבוגרים, נשים וילדים. במו עיניי ראיתי את הנחישות הזו במבצע משה, כאשר נחשפתי לגיבורים האמיתיים, נשים וגברים, שעזבו מאחור את כל רכושם ואת כל חייהם ויצאו יחפים למסע הארוך והמסוכן לירושלים. אני זוכר את לילות החושך האלה במדבריות סודאן, כשאנחנו יוצאים מהמטוסים, הולכים בתוך ענן אבק, פוגשים חבורה של 50 ו-60 ו-70 ו-80 יהודים, שכל מה שיש להם זו שמיכה שעוטפת אותם, וארבע שעות אחרי זה הם ביבשת אחרת, בתרבות אחרת, במילניום אחר, במציאות אחרת לחלוטין. ואחר כך שוב, במבצע שלמה, שבו הוכיחה ישראל באמצעות העלאת יהודי אתיופיה שהיא יודעת לפעול בכל מקום על מנת להבטיח את קיומה, את ביטחון אזרחיה ואת ביטחון בני עמנו.

ואכן, מדינת ישראל היא אלופת המבצעים ההירואיים, פעולות נועזות במדינות רחוקות, מבצעים חשאיים שמותירים פיות פעורים. אנחנו מצטיינים בהקרבה ברגעים של קפיצה לתוך האש כדי להשיג את היעדים. אבל מכובדיי, המציאות כוללת גם את השגרה, זו שמתייצבת לה באורח פלא לאחר שקיעתו של האבק ההירואי. בסיום מבצע משה ומבצע שלמה התהדרנו בעלייה, אבל לא השכלנו להבין את הקליטה – קליטה שדורשת לא רק הירואיות, אלא גם אורך רוח וסובלנות בין אחים, תכנון לטווח ארוך, קבלה תרבותית שלנו, הישראלים. באלה, צריך לומר ביושר, עמדנו רק באופן חלקי, ובעצם הימים האלו אני מקווה ומאמין שאנחנו עוסקים במלאכת התיקון – כשאנחנו מלמדים בצה"ל על מורשת יהדות העדה האתיופית, כשאנחנו דואגים שיותר ויותר מאחינו בני הדור השני יגיעו לדרגות בכירות, לפיקוד ביחידות מובחרות, כשאנחנו מטמיעים את סיפורי הגבורה במערכת החינוך הפורמלית והבלתי-פורמלית. הדרך לתיקון עוד ארוכה ועוברת דרך כל שדרות החברה הישראלית – מההנהגה, דרך צה"ל והשירות הציבורי ויצירת שוויון הזדמנויות לכולם בכל תחום. וככל שנהיה חסונים ומלוכדים יותר, ככל שנדע לקבל את האחר, כך ניטיב להיות עם מאוחד וחזק יותר.

ביום הזה, שבו אנחנו מציינים את זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, עלינו לזכור ולהזכיר לעצמנו את מורשתם ולחנך את כל ילדי ישראל לאור גבורתם ואהבתם לציון, לאור גבורתם ואהבתם לירושלים. והמלאכה עוד לא תמה, כי גם בימים אלו עלינו להמשיך ולהעלות את שארית יהודי אתיופיה שנותרו מאחור ולאחד את המשפחות, בדיוק כפי שעושה שרת העלייה והקליטה, שתמריא הלילה לאתיופיה. יש לה את כל הרוח הגבית ממני כראש מפלגתה, ואני בטוח שגם מכם, נבחרי הציבור בכנסת ישראל באשר אתם. בעוד יומיים היא תשוב עם מאות עולים נרגשים שמשפחותיהם מחכות כאן יותר מדי זמן.

לצד זה, ולא פחות חשוב מכך, עלינו להמשיך לפעול למען אלה שמגיעים לארץ, לדאוג ליחס ולתנאי פתיחה טובים, למציאות נטולת גזענות ואפליה. זה נכון לאחינו מאתיופיה, זה נכון לכל אזרח בישראל מכל דת, גזע ולאום. כדי להגשים את החזון הציוני במלואו ישראל חייבת להיות מדינה שמכבדת את תרבותם של כל מרכיביה ומאפשרת לכל אחד מהם לחיות לפי אמונתו. לא נסבול גזענות או שיטור יתר כלפי אחינו האתיופים. את התופעות האלה ראוי שנגדע מן השורש ונפעל בכל האמצעים החוקיים, משום שזהו המבחן המעשי שלנו כישראליים.

מכובדיי, ביום ההוא באדיס אבבה לפני למעלה מ-30 שנה חשבתי רבות על השאלה שאיתה פתחתי: האם טוב להגשים חלום? לקשישים ודאי היה טוב להגשים את החלום ולסיים את חייהם בירושלם, שאליה התפללו כל חייהם. דור הביניים שהגיע ארצה במידה רבה הקריב את עצמו ושילם מחיר כבד של קליטה קשה, אך הוא עשה זאת עבור הדור הצעיר יותר, שעבורו עלינו לשאול אם מימשנו את התקווה, או שמא האתגר הזה נשאר עד עצם היום הזה. ביום הזה כאן, במליאת הכנסת, ראוי שכולנו נתחייב שנעשה את התיקון הנדרש כדי שבדור הבא נוכל לומר שהחלום של אותם ילדים שצעדו במדבר התגשם, והפך לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה והמורשת שלנו, של כלל ישראל, ושמותם של אלו שצעדו ארצה למען החלום יהיה חלק בלתי נפרד מסיפור הגבורה של תקומת ישראל. יהי זכרם של הנספים ברוך, ומורשתם – חלק בלתי נפרד מסיפורה של החברה הישראלית.