ציון יום ירושלים וציון יום לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

חבריי חברי הכנסת, כבוד היושב-ראש, פעם השמאל הקים את המדינה, כתב הבוקר מר שוקן, וחובשי הכיפות היו אנשים נורמליים, היום הם נשאי מחלה. ובכן, מר שוקן, הבה נזכיר נשכחות.

"בבוקר לח בשנת תרל"ח / עת בציר הענבים / יצאו מיפו על סוסים / חמשת הרוכבים. // שטמפפר בא וגוטמן בא / וזרח ברנט / ויואל משה סלומון, / עם חרב באבנט." כל הארבעה, בניכוי הדוקטור שחס על בריאותו, היו יהודים יראי שמיים שפעלו יחד לגאולת קרקעות בארץ ישראל. אגב, הם היו הכול חוץ מנורמליים. זרח ברנט היה ממקימי שכונת מאה שערים בירושלים ויוזם שכונת נווה שלום, מהראשונות בשכונות היהודית מחוץ לחומות יפו, שהיוו את המסד להקמתה של תל אביב. יהושע שטמפפר עלה לארץ בשנת 1869 במסע רגלי שארך חמישה חודשים. הוא היה מהוגי רעיון היציאה מהחומות בירושלים, והוא האיש שהעניק לאם המושבות את שמה, בהשראת נבואת הושע, "ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכוֹר לפתח תקוה". דוד גוטמן, נציג תנועת חובבי ציון בארץ ישראל, מימן את רכישת הקרקע הראשונה באדמות אוממלבס, היא פתח תקווה. הוא ייבא לכאן את המחרשה האירופית הראשונה וציוד חקלאי מתקדם, שהביא את המושבה להצלחה כלכלית. אנשי המושבה החליטו לקיים את כל המצוות התלויות בארץ: לקט, שכחה, פאה, והעמיסו על 30 גמלים תרומות ומעשרות לירושלים לראשונה זה אלפיים שנה. ואיך אפשר בלי יואל משה סלומון, נכדו של רבי אברהם שלמה זלמן צורף, ממחדשי בית הכנסת החורבה, וראשון הנרצחים בפעולות האיבה? בגיל 13 חיבר יואל משה סלומון קינה לזכר סבו: "סבי סבי רכב ישראל ופרשיו", המסתיימת במילים "עורה נא ישראל / מתרדמת ליל / עורה זרוע אל / עורה אזור חיל". יואל משה סלומון ייסד את נחלת שבעה בירושלים, את כתב העת "יהודה וירושלים", שבו הטיף להתיישבות חקלאית, וכמובן הוא ממייסדי אם המושבות, פתח תקווה.

אבל את פתח תקווה, אגב, הקדימה בכמה שבועות גיא אוני, היא ראש פינה, שאותה הקימו 30 משפחות מבני צפת, חלקן הגדול ממשפחתו של הרב שמואל הלר, רבה ומנהיגה של הקהילה האשכנזית בצפת. ובכן, מר שוקן, הרבה לפני שהשמאל הקים פה מדינה הונחו יסודות גם על ידי יהודים יראי שמיים, בין שהיו אלה היסודות הרעיוניים שהניחו מבשרי הציונות צבי קלישר ויהודה אלקלעי – אגב, גם משה הס היה מאוד אוהד – ובין שהיו אלה היסודות המעשיים של חלוצי גיא אוני ופתח תקווה. ואשר להתיישבות העובדת והשמאל שאתה מרים על נס – אין בינו לבין עיתון הארץ דהיום בדל של קשר.

כיליד העיר הזו, השיר שאני הכי אוהב על ירושלים, שיר שמלווה אותי עוד מימי הגן, הוא השיר "אור וירושלים": "השקט שוב צונח כאן משמי הערב / כדאיית דיה מעל התהומות / וקרן אדומה נושקת להט חרב את הפסגות המגדלים והחומות // ראיתי עיר עוטפת אור / והיא עולה בשלל צבעי הקשת / והיא נוגנת בי כנבל ועשור / ראיתי עיר עוטפת אור". את השיר המופלא הזה חיבר חבר קיבוץ בית השיטה יוסף שריג לכבוד יום ירושלים של שנת 1972, במלאת חמש שנים לשחרור העיר. שנה מאוחר יותר, והוא אז מפקד פלוגת שריון במילואים, נפל יוסף שריג בקרבות הקשים של מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. על אומץ ליבו ותפקודו הוענק לו עיטור המופת. בשמאל הישראלי של 2022 כבר לא מחברים שירים על ירושלים.

עם היוודע דבר שחרורה של העיר, פרסמו תושבי אם הקבוצות דגניה א' את האיגרת הבאה: "ירושלים, לב ישראל ובירת ישראל, כשם שזכינו בגאולתך, כן נזכה בבניינך, בהודך וקדושתך. אשרי העם שככה לו". השמאל הישראלי של 2022 כבר לא מדבר כך. הוא ויתר על ההוד, הוא ויתר על הקדושה. ליבו הרחיק מירושלים, ואין הוא חולם עוד על גאולה. אבל לא אלמן ישראל – המראה המרהיב של רבבות אוהבי ישראל – –

– – עטופים בדגלי תכלת-לבן ברחובות ירושלים מבטיחים כי איתך ובלעדיך, מר שוקן, עוד יום יבוא ונשתה יחדיו לחיים בעיר ציון היפה ירושלים.