ציון יום ירושלים וציון יום לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, "פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני / הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים / סביב המדריך ושמשתי להם נקודת ציון. 'אתם רואים / את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת / קשת מן התקופה הרומית, קצת ימינה מראשו'. 'אבל / הוא זז, הוא זז!'. אמרתי בליבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו / להם: אתם רואים את הקשת מן התקופה הרומית? / לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב / אדם שקנה פירות וירקות לביתו". מתוך "תיירים" של יהודה עמיחי.

ירושלים – אי-אפשר איתה, אי-אפשר בלעדיה. או שאתה ממש אוהב אותה, או שאינך יכול לסבול אותה. כך יגיד לכם כל ישראלי. אז תסלחו לי, אבל אני משוחד, אני מאוהב בירושלים. השאלה המתבקשת היא על איזו ירושלים אתה מדבר, או יותר נכון איזו מין ירושלים אנחנו רוצים. ואני רוצה לענות על השאלה הזו: אנחנו רוצים ירושלים שכל אחד ואחת מרגיש בה בבית. גם 10% מהישראלים, שגרים בה, וגם 90% מהישראלים, שלא גרים בה. אנחנו רוצים ירושלים של יהודים וערבים, של חרדים וחילונים ודתיים. אנחנו רוצים ירושלים של האדמו"ר מבעלז ושל הסופר והעיתונאי ג'קי לוי. אנחנו רוצים שהתא הלהט"בי באוניברסיטה העברית ירגיש בבית, וכמוהו גם ערביי בית צפאפא וגם חסידי תולדות אברהם יצחק. אנחנו רוצים ירושלים של צמיחה כלכלית, שאיננה זקוקה למיליארד ש"ח מדי שנה כדי להתקיים בכבוד, אבל כל עוד היא זקוקה אנו ניתן לה אותם ביד רחבה. אנחנו רוצים ירושלים שהיא בירת הממשל הישראלי, שזה אומר שכל משרדי הממשלה, כן, כולם ללא יוצא מן הכלל, נמצאים בה פיזית, וכאן יש לנו בממשלה עוד מלאכה רבה. אנחנו רוצים ירושלים שניתן לצעוד בה עם דגלי ישראל ביום ראשון, וגם עם דגלי גאווה ביום חמישי, כן, שניהם גם יחד. וכש-70,000 ישראלים צועדים עם דגלי ישראל, כפי שקרה אתמול, אנחנו שמחים על כך מאוד. צריכים לוודא שבשוליים לא יהיו אנשים שהופכים את היום הזה לסיוט לערביי האזור. כן, גם בשער שכם – –

– – ובשאר העיר העתיקה בירושלים – עוד מעט אני אגיע אליך, מיכאלי – ובשאר העיר העתיקה בירושלים, יהודים וערבים צריכים להרגיש בבית, בכל יום ובעיקר ביום ירושלים.

זכיתי לכהן חמש שנים כראש מינהל החינוך של ירושלים תחת ראש העיר דאז, היום חבר הכנסת ניר ברקת. במועצת העיר כיהנו אז אנשים נפלאים, כגון השרה מירב כהן וחברי הכנסת מיכאל מלכיאלי ויצחק פינדרוס, ועימי בעירייה כיהן בתפקיד בכיר דודי אמסלם, אז ראש אגף שפ"ע והיום חבר כנסת. כן, זו ירושלים.

בחמש שנותיי כמנהל מערכת החינוך הגדולה בארץ דאגתי לכל המגזרים ולכל הפלגים. אביא ברשותכם חוויה אחת מני רבות שנחקקה בזיכרוני. כאז גם היום אני משוכנע שהחיבורים בין האוכלוסיות חייבים להתחיל ולהתנהל במערכת החינוך. למדתי אז מודל שנקרא לימוד משותף, שמקורו בסכסוך העקוב מדם בצפון אירלנד. אחרי מאות שנים שהקתולים והפרוטסטנטים הקיזו זה את דמו של זה, חתמו שני הצדדים על הסכם יום שישי הטוב בשנת 1998. פרופסור אמיץ לחינוך בשם טוני גלאגר מאוניברסיטת קווינס החליט לבדוק בשנת 2005 אם עמדותיהם של שני הצדדים, הקתולים והפרוטסטנטים, השתנו עם חתימת הסכם השלום. הוא ערך סקר דעת קהל וגילה שלמרות שעברו שבע שנים מהסכם השלום שלהם, שני הצדדים מתחפרים בעמדותיהם ושונאים אחד את השני בדיוק כפי שקרה בזמן המלחמה ביניהם. אז הוא הלך לתחום שבו הוא מבין הכי טוב, חינוך, והחל לערוך מפגשים של למידה משותפת לבתי ספר משני הצדדים. היום כמחצית מילדי צפון אירלנד נפגשים ללמידה של מקצוע משותף אחת לשבוע, וראה זה פלא, הסקרים מראים שבעבודה עקבית ועיקשת העמדות משתנות ואנשים מגלים שהשד איננו נורא כל כך.

אני הבאתי את המודל הזה לירושלים. אחת לשבוע נפגשים בתי ספר יהודיים וערביים ללמידה משותפת של מקצוע אחד. בהתחלה זה היה קשה. כשהבאנו 23 מנהלי בתי ספר מכל המגזרים לפגישות הראשונות הייתה חשדנות רבה בחדר. לאחר מספר חודשים טסנו לצפון אירלנד לראות במו עינינו את הסכסוך שלהם. בשלב מסוים הגענו לבית ספר פרוטסטנטי שבו מתקיימת למידה משותפת. הנהלת בית הספר הוציאה אותנו בגאווה רבה לרחוב והראתה לנו, ובכן, מעבר חציה שמצויר על גבי כביש קטן ומעברו השני בית ספר קתולי. תשאלו, מה מיוחד במעבר חציה? הם הסבירו לנו בגאווה שעד שהחלו ללמוד ביחד לא היה צורך במעבר חציה, כי כל בית ספר היה מבוצר בעצמו. עם תחילת הלימוד המשותף, אחרי עשרות שנים חצו תלמידים את הכביש להגיע לבית הספר השני. כך הפך מעבר חציה קטן אי שם בצפון אירלנד לסמל לדו קיום וללמידה משותפת. חזרנו לירושלים וישבנו יחדיו, מנהלים חרדים, חילונים, דתיים וערבים, ואמרנו: אם הם יכולים, אז מדוע לא אנחנו? היום אצל ראש העיר משה ליאון לומדים בירושלים 50 בתי ספר דתיים, חילוניים וערביים בלמידה משותפת רב-מגזרית. כל השתלמויות המנהלים בעיר – –

– – מתקיימות במתכונת רב-מגזרית. ברחבי הארץ פועלים 200 בתי ספר במגמה לחבר בין מגזרים, והכיוון הכללי ברור. גם משרד החינוך בוחן היום את הרחבת המודל של הלמידה המשותפת המובל בידי מט"ח ויוזמות אברהם לכלל הארץ.

משפט סיום, זה המודל הירושלמי כמו שאני רואה אותו. סובלנות, חיבורים, אומץ לב אזרחי. עיר שעושה את כל ישראל חברים. אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. יום ירושלים שמח.