ציון יום ירושלים וציון יום לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני שר המשפטים, חבריי ומכובדיי כולם, ראשית אני חייב להתייחס לשיר שהקריא יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת מיקי לוי. הוא הפתיע אותי וריגש, האמת. אז תודה רבה לכבוד היושב-ראש, שציטט מספר השירים שלי ביום המיוחד, אני אפילו לא חשבתי עליו.

נמצאים בקהל אנשים מבני הקהילה שהגיעו מראשון ומכמה ערים, והיו – כבר שעתיים הם ממתינים פה בקוצר רוח. ראשית, אני מתנצל ואני שמח שנשארתם.

בנחת. גם היו פה הקייסים, אבל הם המשיכו כמובן לתת שירות לקהילה. הם פה כבר שעתיים. אני רואה פה בקהל גם איש יקר וחשוב מאוד, אורי רדא, אחד מהאנשים שפעל רבות על מנת שהאנדרטה בירושלים תקום ושמותיהם של הנספים יירשמו ויחוקקו שם באבנים בירושלים. תודה רבה לכם, וברוכים הבאים לבירתכם הנצחית, שאליה צעדתם ברגל.

אני אתחיל ביום הזיכרון הממלכתי ליהודי אתיופיה שנספו בסודאן, ואסיים, איך לא, ביום ירושלים, ביום למען ירושלים. תראו, אנשים – ככל שהזמן עובר, רבים רבים בעם היהודי ובכלל בישראל לא מבינים את עוצמת סיפור הגבורה של ביתא ישראל במסע. אבל אני רוצה להגיד לכם איך לפני המסע חיי הקהילה הזו באתיופיה היו נראים. אנשים, כדי להנציח את ירושלים לא רק בכתבים אלא ביום-יום – בדקתי את זה, אדוני היושב-ראש; אני לא חושב שיש, יכול להיות שיש, אבל אם כן, אני אשמח להבין איפה – אני לא מכיר עוד אנשים או קהילות בתוך קהילות ישראל שכדי לא לשכוח את ירושלים אימהות קוראות לבנותיהן ירוסלם. הרבה נערות ונשים מהקהילה, השם הפרטי שלהן הוא ירוסלם. אנחנו מכירים את השם ישראל ושמות של 12 השבטים או שמות עבריים, שמות תנ"כיים, בעם ישראל, אבל אני לא מכיר קהילה כזו שלבנות שלה קוראים ירוסלם.

ציון יש. יש ציון. ציון בוודאי, כי ציון זה ציון. אבל ירוסלם כשם פרטי. וכשאני מנסה להיזכר בנוף ילדותי, אחד הדברים הראשונים שהיינו אומרים זה ירושלים. רגילים להגיד "אבא", "אימא", אבל "ירושלים" זו ברוב המקרים המילה הראשונה שילד יהודי באתיופיה אמר. וכשהתחיל המסע – לא המסע הראשון עכשיו, של השנים האחרונות; הראשון, האמיתי, היה ב-1862. התייחסתי לכך בנאום הבכורה שלי, שיותר מ-50,000 איש התחילו לצעוד לכיוון ירושלים בהובלתו של אבא מהרי. ב-1862 חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, שאותו אנחנו רואים פה, גאוותנו, היה בן שנתיים. זאת אומרת, אם המסע ההוא היה מצליח, אנחנו היום היינו מקימים את הארץ הזאת והיינו מקבלים את שאר עם ישראל בארץ ישראל. וחלק מהאנשים האלה שלא שרדו את המסע, חזרו – איך המסע הסתיים? 50% מהם נכנסו אל הים, אל הים האדום, חשבו שהים ייפתח, חיפשו את נחשון בן עמינדב הראשון, כפי שהיה ביציאת מצרים – טבעו. נשמע תמים, נשמע נאיבי. אנשים חושבים: מה הם עושים את זה היום? אבל איזו אמונה זכה, שאפשר להגיע ברגל, כולל בשחייה. יותר מ-50,000 איש בהובלתו של אבא מהרי לא הצליחו. חלקם טבעו, חלקם חזרו בחזרה לאתיופיה.

ולימים, בשנות השבעים, התחיל המסע. כשהם התחילו את המסע בשנות השבעים ברגל לישראל, אדוני היושב-ראש, חלק מהאנשים שהיו במסע ובאו מהכפרים אפילו לא ידעו שמדינת ישראל הוקמה. הם באו להקים מדינה בעצמם. אפילו חלק מאלה שזכו לעלות בשנות השמונים, במבצעים הללו לא ידעו שישראל הוקמה. כמובן, הרוב הגדול כן ידע, אבל בתוכם אנשים מהכפרים.

אני מסיים, אדוני. כן, אני מסיים. ולכן אנשים צעדו ברגל על מנת להגיע לארץ ישראל. וכשאנחנו מגיעים, מציינים את יום ירושלים, ודווקא לציין את היום הזה ביום ירושלים, באנדרטה בירושלים בהר הרצל – היום הזה כל כך סמלי, שמחבר בין הקהילה לבין עם ישראל לבין ארץ ישראל. כשישאלו מה עם ישראל מסוגל לעשות למען ארץ ישראל, יספרו את הסיפור ההירואי הזה.

ואני רוצה לסיים בעניין ירושלים במשפט אחד, אדוני, כי דיברו עליו. כשאנחנו באנו – כשאני אומר "אנחנו", זה אני ואבותיך, אדוני היושב-ראש, וסביך, אבות-אבותינו כולנו, לא באנו לתל אביב, לא באנו לנתניה, לא באנו לאשקלון – –

– – באנו לירושלים.

וירושלים היא לא רק בירתנו הנצחית; ירושלים היא כל חלקי ארץ ישראל. ולכן כשהיינו בגולה, היינו כל כך חזקים מורלית, נפשית. וכשהעם הזה הקים את המדינה הזאת עם 600,000 אזרחים וניצח את צבאות ערב ללא כלום, זה בגלל עוז רוחו החזק. והיום אנחנו אימפריה צבאית, ומפחדים להסתובב עם דגל ישראל בבירתנו.

ואני רוצה להגיד, אדוני, תודה רבה. גלות שלישית לא תהיה, ועם ישראל ימשיך להיות בארץ ישראל, וירושלים היא בירתנו הנצחית. ירצו, לא ירצו, זו המציאות. יום ירושלים שמח.